אין ברירה
כָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת. רֹב הַסִּכּוּיִים שֶׁהַזְּמַן יָבִיא אָבִיב. גַּעֲגוּעִים כְּבָר הִתְחִילוּ לְהִתְנַקֵּז לְשָׁם. עַד אָז חָיַבִים לְהִסְתַּפֵּק בֶּאֱמוּנָה.
אֵין עוֹרְרִין שֶׁמְּנַת חֶלְקֵי הַמָּרוֹר נִגְדְשָׁה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַמְּלָאי בִּלְתִי מוּגְדָר, אֲבָל לִי נֹחַ לַחְשׁוֹב שֶׁזֶה נִגְמַר. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין
בְּרִירָה. אֲנִי לֹא מוּכָנָה לִשְּׁמוֹעַ מִזֶּה, פְּקָקִים לְאָזְנַי. רֹאשִׁי תַּלְתַּלִּים כְּתוּמֵי חֲלוּדָה, טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינַי, אֶת יְרִיַּת הַפְּתִיחָה פִסְפַסְתִי אֲבָל לֹא הֻחְמְצָה רִיצַתִּי, גַּם אִם הַקֶּצֶב שֶׁלִּי אִטִּי, חָרִיג, יֵשׁ אוֹמְרִים מְיֻחָד. הַנּוֹקְטִים לָשׁוֹן נְקִיָּה אוֹמְרִים מְיֻחָד. אֲנִי אִתָּם.
אֶלָּא, מִדֵּי פַּעַם מֵגִיחַ חִבּוּק מְיֻתָּם מְחַפֵּשׂ אוֹתִי לֹא מְוַּתֵּר דּוֹרֵשׁ לְעָטְפֵנִי יַתְמוּת. לֹא רוֹצָה אוֹתְךָ, תַּמּוּת, אֲנִי צוֹעֶקֶת עָלָיו בַּחוּץ, אֲבָל בִּפְנִים כְּלוּם.
לִחְיוֹת זֶה אוּלַי צָרִיךְ לֹא לְהַרְשׁוֹת לוֹ חָרִיץ. לִי זֶה עוֹד לֹא מִסְתַּדֵּר. יֵשׁ לוֹ גִּישָׁה ישירה לְבִּפְנִים כְּלום. אֲבָל וּבְכָל זֹאת גַּעֲגוּעִים מַבְשִׁילִים שָׁם תֵּכֵף מַשֶּׁהוּ מַתְחִיל כִּי כָּכָה זֶה אָבִיב נִצָּנִים.
טוֹב שֶׁאַתְּ כְּבָר רוֹאָה אֶת זֶה, וְגַם שֶׁכָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת טוֹב. בֵּינְתַיִם אֱמוּנָה זֶה הֲכִי קָרוֹב לְזֶה, מְבִינִים?
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר 4 באפריל 2011, 17.40, פלורנטין 10
|