רוקוקו
המונח רוקוקו לקוח מהמילים הצרפתיות Rocaille ו-Coquille שפירושן "סלע וצדפה", על שם עיטורי הסלע המעובד והצדפה המאפיינים סגנון זה אשר ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריה כגון צורות S ו-C, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מהווים את המוטיבים העיקריים בסגנון. הסגנון התפתח בצרפת בתחילת המאה ה-18 כתגובה לרשמיות והכבדות של סגנון הבארוק. בשנת 1697 ביקש לואי ה-14 מלאפטור לעצב דקורציה לחדרים בגן החיות (Chateau de la Menagerie) במרלי, לאפטור תיכנן את עיצוב הפנים של מספר חדרים כאשר הוא לוקח את השראתו מדוגמאות הערבסקות של אמן הבארוק ז'אן בריין (האב) (Jean Berain). לאפטור לקח את הדוגמאות המסולסלות ופרץ עימם את גבולות המסגרת הישרה והחל לעקל ולסלסל אותה ולשלב אותה בהרמוניה עם העיצוב הסובב אותה תוך כדי שהוא משאיר את השטח בתוך המסגרת חלק ומאוורר למעט מספר ערבסקות קטנות מובלטות שמהוות חלק מהעיצוב הכולל ובכך לראשונה שבר את גבולות הסימטריה ויצר סגנון מהפכני במראהו ותפיסתו. הסגנון שהפך לצו האופנה החל להופיע באגפים רבים בארמון ורסאי ואמני התקופה כולל אדריכל המלך ז'ול הרדווי מנסאר החלו לעצב בסגנון זה, שני אמנים בולטים היו ז'אן בריין (הבן) ובשלב מאוחר יותר אדריכל הרג'נט ג'יל מרי אופנורד (Gilles-Marie Oppenordt) שלמד באיטליה מגיל צעיר ומיחסים לו את החדרת מוטיב הצדפה (הלקוח מהבארוק האיטלקי) לסגנון. כך התפתח לאיטו סגנון מעבר בשם רג'נסי (1710-1725) (Regence) שהיה לראשיתו של סגנון הרוקוקו.
מאפיינים וצורות מהם מורכב סגנון הרוקוקו: • קווים מעוגלים ומעוקלים באופן מתמשך • עיטורים מהטבע כגון עלים, צדפות, קונכיות, סלעים, ענפים ועוד. • א-סימטריות • עבודת סבכה • צורות וקווי זרימה בדמות האותיות S ו- C • עיבוד צורות מהטבע:
• מוטיבים אקזוטים מהמזרח הקרוב והרחוק, בעיקר מסין • מגילות, כלי נגינה, כלי עבודה ומאפינים מעונות השנה • מוטיבים מהחי, כגון סוגים שונים של ציפורים, עופות, דרקונים וכלבי ציד
הרוקוקו בציור: הסגנון שבר את כללי הסדר הקלאסי והוא שיקף את חיי האצולה באותה תקופה אשר פרקה עול וחיפשה חיי נועם ומותרות. ציירי התקופה ביטאו היטב את הלך רוח זה, הראשון לבטא זאת בציוריו היה אנטוון ווטאו (Antoine Watteau) הצרפתי, מראשוני ציירי הרוקוקו אשר פיתח סגנון בשם פט גלאנט. הצבעים הכהים של הבארוק התחלפו בצבעים בהירים ופסטלים והנושאים הדתיים והמלוכניים התחלפו בנושאים חילוניים של חיי האצולה וסיפורים מיתולוגיים; נערות צעירות מחוזרות על ידי עלמי חן בגנים פסטורלים, מפגשים חברתיים אינטימיים בסלונים פריזאים וונוס מוקפת בקופידונים קטנים בטואלט שלה, אלה ונושאים "רכים" אחרים אפיינו את הציור והפיסול בתקופת הרוקוקו.
La Gamme d'Amour, 1712
גדול ציריי התקופה היה פרנסואה בושה (Francois Boucher) שביחד עם תלמידו ז'אן הונורה פרגונרד (Jean-Honore Fragonard) ואמנים נוספים כמו צ'ארלס ג'וזף נטוואר (Charles Joseph Natoire), ז'אן בפטיסט גראוז (Jean-Baptiste Greuze), ז'אק שרליאר (Jaques Charlier), קרל אנדרה ואן לו(Carle Andrea Van Loo) ולואי מישל ואן לו (Louis-Nichel Van Loo) היו מחשובי אמני התקופה.
ז'אן הונורה פרגונרד, 1766
ז'וזף נטוואר, פורטרט של Charles-Joseph Natoire
ז'אן בפטיסט גראוז, המתנה, 1787-9
השפעות נשיות: הסגנון הוא בעל אופי נשי ומעודן ולא במקרה, מי שנתן את הטון באמנויות באותה תקופה היו נשים, בצרפת הייתה זאת פילגשו של המלך מאדאם פומפדור ונשות האצולה שאירחו בסלוניהם באופן קבוע וזכו לכינוי סלונייר (Saloniere), באוסטריה הייתה זו הקיסרית מריה תרזה (Maria Theresa of Austria), באנגליה המלכה אן (Queen Ann of Great Britan) וברוסיה היו אלה הצאריות אליזבת פטרובנה (Elizabeth Petrovna)וקתרין השנייה (Catherine the Great).
Jean-Antoine Watteau. The Judgement of Paris. c. 1720. Oil on wood. Louvre, Paris, France
The Toilette, Jean-Antoine Watteau
פרנסואה בושה, סביבות 1750
פרנסואה בושה, סביבות 1750
עלייתו ונפילתו של הרוקוקו: הסיבות שהעלו את סגנון הרוקוקו לגדולתו כמו נועזותו, קלילותו ופריצת גבולותיה של הסימטריה הקלאסית הם גם שהביאו לנפילתו. לסגנון קמו מבקרים רבים שטענו שהסגנון דקדנטי, גמחני וריקני וקורא תיגר על התרבות הקלאסית והסדר והמוסר אותו ייצגה, ביקורת זו הועלתה בעיקר מפיו של האמן צ'ארלס ניקולה קוצ'ין (Cahrles-Nicholas Cochin) אותה הטיח באמנים כמו ניקולה פינו אשר טען שעיצוביו הם ריקניים וחסרי תועלת. בנוסף לכך בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18 תלמידים של האקדמיה הצרפתית לאמנויות ברומא החלו לחזור חזרה לצרפת עם חינוך קלאסי שהושפע מחפירות רומי העתיקה והם החלו לעצב את סלוני האוונגרד בפריס בסגנון שזכה לכינוי "הטעם היווני" (Gout Grec). אם לא די בכך מותה של מאדאם דה פומפדור ב-1764 ועלייתה של פילגשו החדשה של המלך מאדם דו בארי (Madame Du Barry) סייעו גם הם לדעיכת הסגנון ולמעבר לסגנון הבא. בין השנים 1760-1770 שלט סגנון בשם "סגנון המעבר" (Transitional Style), בסגנון זה היה ניתן להבחין במעבר בין הא-סימטרי לסימטרי; צורות מעוגלות החלו להתיישר והעיטורים הנטורליסטים התחלפו במוטיבים קלאסים, הראשונים לאמץ את הסגנון הקלאסי היו אמני הברונזה על כן ניתן לראות בתקופה זו רהיטים רבים עם צורות ועיטורים בפורנירים מתקופת הרוקוקו אך עם עיטורי ברונזה בצורות קלאסיות. עד מותו של לואי ה-15 הסגנון הקלאסי התפתח לאיטו ורק אחרי מותו כאשר לואי ה-16 והמלכה האופנתית מרי אנטוונט עלו לשלטון ב-1774 הסגנון הפך להיות מאופיין ומגובש. בפרובינציות של צרפת סגנון הרוקוקו המשיך להתקיים עד 1780 ובארצות כמו איטליה הוא אף המשיך עד הגל השני של הסגנון הנאו-קלאסי - האמפיר של נפולאון.
|
