.

.

זאת מין מהות כזאת שמכתיבה

געגוע

לפרפור פעוטי

שיבוא מחדש במקום העמוק, האפל

במרכזו הפורה של הצליל.

בישיבה מעין זו, שקטה ומתורבתת, שוב אין אפשרות

להרגיעו

ובעצם, בוא נהיה כנים, מעולם גם לא הייתה (כזאת מין אפשרות).

מפני שזאת לעולם מהות עתיקה

וריחה כריח אדמה לחה מגשם.

ואולי תבין סופסוף ש -

שקט ושלווה פשוט אינם נכונים לה.

זה רעב שנמתח, זה כיסוף משוך, זה צורך –

בסך הכל צורך דחוף ובסיסי

לבטא שוב

בצרידות

וללא מורא

בשני סֶגולים מושלמים:

חֶמֶד.