איך פעם החלום של כל אמא יהודיה היה בן רופא. היוקרה, ההוכחה על חוכמה מרובה, ההישג של למודים ארוכים ומאתגרים. כבוד גדול. אבל עם כבוד אי אפשר לקנות במכולת, וכאשר אפילו עוזרת בית מרוויחה יותר לשעה מרופא בבית חולים בישראל (ואין אנו לרגע מזלזלים בקושי עבודתה של עוזרת הבית...) כנראה יש בעיה בחברה בישראל. אז היו אלה המורים (גם אם לא ממש בסיבוב הנוכחי, תמיד זה המורים...), אחריהם הפרקליטים, בעקבותיהם העובדים הסוציאליים ובסוף הרופאים. רגע... יש כאן איזו תבנית של פגיעה בשכבות החלשות... הרי לבעלי הממון יש מורים פרטיים ומכללות יוקרתיות שאפשר לשלם כדי להכינס אליהן; לבעלי הממון יש שורה של פרקליטים שרק עומדים בתור על מנת לייצג אותם בבית משפט ולהגן עליהם בשחיתות זו או אחרת; בעלי הממון ודאי לא יזדקקו לעולם לעובדים סוציאליים (זה ממש מקצוע שמטפל בשכבות החלשות); ולבעלי הממון יש כסף לרפואה פרטית, אז למי אכפת מהרפואה הציבורית בישראל? וראשי המדינה, לאיזה שכבה הם שייכים? באיזו מחלקה נוסע נתניהו לחו"ל? איפה מתגורר ברק? ובאיזה חלק של תל-אביב מתגוררת ליבני? אז למה שיהיה ל-ה-ם אכפת?!? אה, כי אנחנו מצביעים עבורם והם אמורים לעשות מה שטוב עבורנו - חינוך, רווחה, בריאות, חוק ומשפט. אבל כנראה שזה לא מספיק. או שלנו לא מספיק אכפת, או שהם יצליחו למכור עצמם עם סט סיסמאות ריקות מתוכן גם בבחירות הבאות. וכן, שכר הוגן לנותני השירות הציבורי הוא חלק מהבטחה לשירות ציבורי איכותי לכולנו.