כשהיינו קטנים חינכו אותנו לערכים. בבית הספר היסודי שלי כל יום שישי היה טקס הנפת הדגל שכמובן לווה בשירת ההימנון (ותודה למורי שחינכוני לדעת את כל מילות ההמנון בעל פה). לימדו אותנו שאסור לקטוף פרחים מוגנים וש"למות בעד ארצנו" יכול היה להתווסף כדיבר ה- 11 - מה שנקרא שנות ה-80 העליזות.

מהצבא ואילך הערכים הצטמצמו לדבר אחד מאוד חשוב - ללמוד מקצוע טוב על מנת שנוכל למצוא עבודה טובה וכמובן להרוויח טוב. למדנו שכעת אנו לא ארץ קטנה ומבודדת מלאת אויבים אלא חברים מכובדים בכפר הגלובלי (או לפחות ככה אנחנו אוהבים לחשוב) המגוייסים במרץ לעקרונות הקפיטליזם.

היות ואני בעד הקשבה סלקטיבית - הלכתי ללמוד אומנות.

כידוע במדינת ישראל אומנות זה לא ממש משהו שחיים ממנו. גם אני (כמו רוב חברי ללימודים) השתלבתי לי בשוק העבודה המסחרי.

הבעיה שאני לא מסוגלת לשבת בשקט ולעשות כלום, האמת אני לא מסוגלת לשבת בשקט נקודה. קשה לי עם כל המירוץ המטורף הזה אחרי כסף ומעמד אני מזמן הגעתי למסקנה שהחיים הם סוג של מירוץ עכברים ומי שמגיע ראשון לקו הגמר -מת והמסקנה היא למה לרוץ?

וככה הגעתי לעבודתי הנוכחית, (וגם בגלל אילוצי לימודים).

אני עובדת במלכ"ר מה שנקרא ללא כוונת רווח. היה לי מאוד מוזר להסתגל למקום שהערך שלו הוא לא למקסם רווחים אלא להקנות ערכים.

(ולפני שתגיבו המקום הספציפי בו אני עובדת לא מקבל כספים מהמדינה, להיפך הוא תומך כלכלית בכמה מהמוסדות הכי ידועים במדינה.)

אני עובדת בבועה. בועה פלורליסטית שהעובדים בה מייצגים את כל מה שיש בעולם הזה החל מחרדים וכלה בגאים למיניהם וכולם פועלים יחד ובסובלנות לחנך לערכים.

המוטו שלנו הוא:

To inspire a life of Judaism and Zionism

אני לא קהל היעד היעד של הארגון אבל לפחות איתי זה הצליח.

עוד מעט אני חוזרת למעגל הטירוף, לא אכחיש שיש בי צד שמחכה לזה, ומאידך יש בי חלק שמאוד מצטער לעזוב. חברי לעבודה ואני יוצרים שינוי וזה המון.

אני שמחה שהגעתי למקום העבודה הזה ולו בגלל סיבה אחת - הוא החזיר אותי לשנות ה-80 האישיות שלי.