בתור ילד, הייתי משוגע על בעלי חיים. זה אומר שבכל ביקור בספארי (לפחות פעם בחצי שנה), ידעתי הכל על בעל החיים בכלוב מבלי לקרוא את שלט ההסברה. יצאתי עם משקפת לצפות בציפורים, מתוך תקווה לגלות זן נדיר שלא היה ידוע שנפוץ באיזורנו. הלקסיקון הזואולוגי היה הספר האהוב עלי לכל אורך בית הספר היסודי. היו לי כל מיני חיות מחמד, חלקן אמיתיות ואפילו העברתי שעות בהמצאת זנים חדשים של בעלי חיים ותכנון גני חיות מתקדמים בהם יוכלו לצפות בהם מבלי לפגוע באשליה של סביבה טבעית ונטול מגע יד אדם.

זה אומר שכשראיתי סרט עם חיות בתפקידים הראשיים, זהיתי בקלות אי-דיוקים עובדתיים שהיו יכולים להרוס לי סצנה שלמה. עד היום אני לא סולח ליוצרי "מלך האריות" שהכניסו דובי נמלים דרום אמריקאיים לקטע מוזיקלי שמתרחש בסוואנה האפריקאית. "ריו" לא שונה מהרבה סרטי אנימציה על חיות בעולם של בני אדם. יש בו גיבור שלא מתאים לסביבתו, בת זוג פוטנציאלית, רשעים, טובים והרבה דמויות משנה שחלקן לא ממש קשורות לשום דבר. גם כאן נתקלתי בצורך להפריד בין ניטפיקינג על רקע טעויות זואולוגיות וגיאוגרפיות ברורות לבין ביקורת על הסרט עצמו.

הסיפור מתחיל בג'ונגל בברזיל, כששירת חופש של עופות היער מופרעת בידי ציידים שלוכדים בעלי חיים בכדי למכרם כחיות מחמד אקזוטיות. אחד מאותם עופות, גוזל תוכי מסוג ארה כחולה (למעשה, ארת ספיקס) נמצא בידי ילדה ממינסוטה בשם לינדה והיא מחליטה לגדל אותו. השנים חולפות ולינדה והתוכי, שזכה לשם המאוד יצירתי בלו, הופכים לחברים הכי טובים. שניהם נראים בודדים בעולם, אבל טוב להם ביחד כפי שיכול להיות רק לרווקה מתבודדת בשנות העשרים לחייה ולעוף עם אינטליגנציה של ילד בן שנתיים. יום שלג אחד, מגיע לחנות אורניתולוג מגושם בשם טוליו. הוא מספר שבא כל הדרך מברזיל כדי להפגיש את בלו עם נקבה בשם ג'ול ולנסות להציל את הזן, מאחר וככל הידוע למדע, בלו וג'ול הם האחרונים ממינם.

לינדה מהססת בתחילה, אבל נאותה בסופו של דבר להתלוות לבלו ולטוליו לריו דה ז'נרו, לשם הגשמת השידוך. בלו לא ממש יודע איך אמורים להתנהג עם נקבות, או בכלל בסיטואציה שכוללת התרחקות של יותר מעשרים מטר מהכלוב החמים והמוכר שלו. כמתבקש, העסק לא עובד חלק. ג'ול היא ארה מודרנית ומעדיפה לברוח בחזרה לטבע מאשר להתמסד ולעשות ילדים עם הזר מאמריקה. קקדו בשם נייג'ל משרת מבריח מרושע ומסייע לו לחטוף את כל הציפורים במרכז האורניתולוגי, כולל בלו וג'ול. מכאן מתחילה הרפתקה במהלכה ילמדו גיבורינו שעור חשוב על החיים וכו' וכו'.

ריו לא מנסה להיות מקורי מבחינת עלילה. הוא גם לא מנסה להיות מקורי מבחינת בניית הדמויות, או אפילו בבדיחות. אין כמעט אף בדיחה בסרט שלא הצלחתי לחזות עוד לפני שסופרה ואלה שלא פעלו לשורת מחץ צפויה, כבר נחשפו בטריילר. הסרט נוצק לפי תבנית קבועה, כולל שירים שתואמים בדיוק את השירים במלך האריות (אינטרו, שיר של הנבל על עצמו, שיר שמלמד להנות מהחיים, שיר רומנטי). כמעט ואין הקדמה וגם הסיום נעשה באגביות, בלי להיכנס לפרטים מעבר לצפוי. אין כאן שום נסיון למקוריות, או חדשנות ולצערי, בעוד מחקים כמעט כל קלישאת דיסני מאז סוף שנות השמונים, דווקא את ההזדמנות המצויינת לעשות מחווה למערכון התוכי המת של מונטי פייתון, לא השכילו לנצל.

חקיינות אינה בהכרח דבר רע, זו אפילו התכונה בזכותה תוכים הכי מפורסמים. הכל שאלה של ביצוע – האם ריו הוא סרט מספיק מהנה כפי שהוא, גם אם אפשר לנחש את סדר ההתרחשויות בו מבלי לצפות אפילו בדקה מתוכו? במידה מסוימת, כן. זו לא קומדיה מתוחכמת במיוחד, אבל הבדיחות נעשות בחינניות ועם קריצה (כולל הופעת אורח משעשעת במיוחד באחד הכלובים) בלי נסיונות מעיקים לאובר-דרמתיות. כמעט כל הדמויות הן קומיות במידה מסויימת, כאשר אלה שלא מצחיקות, הן פשוט מרושעות. בלו הוא חסר בטחון, לא מורגל לשרוד בעצמו ומעולם לא למד לעוף. אפשר להזדהות איתו בקלות והוא אולי הדמות היחידה שבאמת עוברת שינוי כלשהו בסרט ולא נשארת תקועה בשטנץ טחון. שתי בחירות תמוהות למדי הן הציפורים הראשונות שבלו פוגש בברזיל. מסיבה כלשהי, הוחלט שהמפגש הראשון עם התרבות המקומית יערך עם אפרו-אמריקאים המדובבים בידי וויל.איי.אם וג'יימי פוקס, במקום עם משהו שקשור בכלל לברזיל, או לאמריקה הלטינית. לכל אורך הסרט, אלה שתי הדמויות היחידות שבאמת נראות לא שייכות, כי הן לא סתם קלישאה, הן קלישאה שנראתה מיושנת כבר לפני עשור.

מצד שני, השניים אחראים לאחד הקטעים המוזיקליים בסרט ומכיוון שהשירים המקוריים משובחים אחד אחד, אפשר קצת לסלוח. אין בריו אף שיר שבאמת נדבק לראש, אבל בכולם ניכרת השקעה וחוסר זלזול בקהל. חלק מהשירים נכתבו בידי המבצעים שלהם בסרט, מה שמן הסתם נתן להם טאץ' אישי יותר ורוב המוזיקה ברקע היא שילוב בין המלחין ההוליוודי ג'ון פאוול, הברזילאי קרליניוס בראון וזמרת הפופ / R&B סיידה גארט. הדבר יוצר מגוון מוזיקלי מהנה ששומר על רעננות לכל אורך הסרט. מעט השירים הלא מקוריים שניתן לזהות בסרט, הם בחירות פחות יצירתיות, כמו "Mas Que Nada" שנשמע בערך בכל אזכור תרבותי של ברזיל בזכרון האנושי הקולקטיבי.

בעניין אי הדיוקים שהזכרתי מקודם, יש לריו מספר חטאים. אולי הבולט בהם הוא זוג טוקנים שמשתייכים בברור למינים שונים, אך מגדלים אוסף צאצאים הנראים כולם כמו האבא. גם בלו נראה יותר כמו ארת ענק יקינתונית, מין שאין סכנה מיידית לקיומו ופחות כארת ספיקס שאכן נמצאת בסכנת הכחדה חמורה. אלא שכל זה בתחום הניטפוקים הלא חשובים ולא באמת משפיע על דעתי על הסרט. כסרט נטו, אין בריו שום דבר שיהפוך אותו לקלאסיקה, או בעצם ליותר מרגע חולף של בידור עשוי למחצה. יש לו את חומרי הגלם, אבל לא את הכשרון או הרצון להשקיע וליצור משהו מעבר לצפוי. שתי סצנות, אחת כוללת גלשני רוח ואחת קרנבל, מרימות את הסרט לגבהים אחרים וסוחפות את הצופה לתוך עולם הציפורים ואנשי ריו. מסיבה כזו או אחרת, אין פרט לשתי הסצנות האלה משהו שלא ראינו כבר מיליון פעם. זה לא בהכרח דבר רע, אפשר להנות מסרט צפוי לחלוטין, אבל אין מה לחפש כאן מעבר למבחר סצנות חביבות ולא רציניות יתר על המידה.