התמונה החסרה
התמונה החסרה ~ • ~ ♥ ~ • ~ לפני מספר שנים הוזמנתי להעלות בכתב שברי זיכרונות מפיו של ניצול שואה. כל שעלה בידו לזכור, אחרי אירוע מוחי שעבר שנה קודם לכן, לא מילא אלא מספר עמודים. תמונות של בני משפחה שנספו, לא היו ברשותו וכאבתי עבורו שלא היה מסוגל גם לתאר לי כיצד נראו, להשלים לפחות כמה פרטים על חזותם.
את העידן הנוכחי, בו לכל אחד אלבומי תמונות וגלריות ווירטואליות באתרים חברתיים שונים, אפשר לכנות "עידן הפוטואינפלציה". קריאה שהייתה תקפה בעבר - "אח, לו הייתה לי כרגע מצלמה!" שוב אינה רלוונטית כיום, שהרי זו זמינה, כמו גם האפשרות לתקשר געגוע, עוד בטרם הבשיל והוגדר בתודעה בתור שכזה.
מכאן, שאם חסרה לנו תמונה, מדובר בימים אחרים, קרוב לוודאי מהתקופה של מצלמת הבוקסה, שצילמה בשחור לבן, או בתמונת סטודיו, שתמורת תוספת תשלום, אם חשקה נפשם של בני הדור ההוא להוסיף לה מעט צבע, היה הדבר מתבצע בטכניקה אמנותית מיוחדת. באותם ימים, להצטלם, הייתה חוויה כשלעצמה, מרטיטת לב לא פחות מזו שאותה ביקשו להנציח.
בכיתה ב' רקמנו, בנים כבנות, שם ופרח על עטיפות בד כחולות, לכבד בהן את ספר בראשית. כשהגענו בשיעור תורה לתיאור גן העדן וראיתי את פניה הקורנות של המורה רחל, מתארת לנו חיזיון מופלא שכמו נגלה לפניה ברגע ההוא, הייתי בטוחה שגם היא התארחה אצל ישראל ופֶלָה וויסלברגר.
בשנת 1945, בתקופת העבודות המזדמנות שקדמה לקפה נוגה*, התיידד אבא עם ישראל הצולע, אף הוא מן הפליטים, שמצעדו וקולו הרעימו למרחוק. הידידות בין השניים התהדקה ובאחת השבתות בשלהי הקיץ, הוזמנו לביתם בשכונת ברנדייס שבקצה המושבה. חצי שעה של הליכה הייתה מעייפת למדיי, כשאני מנסה להדביק את הצעדים הרחבים של הוריי, אך רשם זה נטשטש כשעברנו מבעד לשער העץ, מעשה ידיו הענקיות של ישראל, בזו אחר זה שאחר זו, על שביל מרצפות צר שהוליך לבית ישן, קטן וצנוע.
ספטמבר היה חם למדיי גם בימים ההם ובאין מזגן ולא מאוורר, הציעה פֶלָה הקטנטונת תכולת העין, שנשב בחוץ. הובילה אותנו דרך המשכו המעוקל של השביל המרוצף, לסוכה מעמודי לבֵנים שמעליה קורות עץ, שתי וערב, לצמחייה שנכרכה עליהם מלמטה וטיפסה מעלה-מעלה, להוות סכך פרוע ומתפרץ באשכולות פריחה בהירה וריחנית. כל התפארת הזו נחבאה בין עצי פרי אחרים, שהבולטים בהם עצי רימון, נושאי פירות אדמדמים עם כתריהם המלכותיים.
בסוף הביקור צוינה התנהגותי לשבח, שכן לא חשו כלל בנוכחתי והאמת תאמר שגם אני לא בנוכחותם. אכלתי להנאתי את פרוסת העוגה שהוגשה לי, טובלת כל כולי בתפאורה, שכעבור שנתיים הייתה עבורי האיור החסר לסיפור גן העדן בספר בראשית. ♦ אלבום התמונות שלי חסר יותר משהו מלא... אין בו תמונות של בני משפחה יקרים שנספו ורק מעטות ביותר הן תמונותיהם של מי ששרדו את "שם", אך כבר הלכו מכאן ואינם... עם זאת, התמונה הקטנה אותה ניסיתי לתאר פה, תמונה שאינה קשורה למאורע דרמתי או לרגע מכונן בחיי, זו חסרה לי באלבומי, כאחד הרשמים הנהדרים ביותר משנותיי הראשונות. קרוב לוודאי שדווקא משום שאינה קיימת, זכתה להישמר רעננה כל כך בגנזך הזיכרונות. יש להניח שסיפור מעין זה, יש לכל מי שנולדו בסביבות מחצית המאה הקודמת ובשנים שלפני כן.
~ • ~ ♥ ~ • ~
================================================ הכול התחיל בסיפור קפה נוגה 1948 - 1946... =================================================
|
