ריצת חיי
ביום שישי שעבר נערך מרתון ת"א ועבדכם הנאמן החליט לפני כחצי שנה שהוא מתכוון לרוץ לראשונה בחייו חצי מרתון (למתקשים- 21.1 ק"מ). אשתי היקרה הצטרפה לגל ורצה במקצה ה-10 ק"מ. מה אני אגיד לכם? סיימנו! אבל איזו דרך זו הייתה עד לקו הסיום... אני תמיד הייתי בכושר סביר, אולי כי אני רזה, אבל תמיד היה לי קל לרוץ. לפני כחמש שנים התחלתי לרוץ באופן מסודר ועשיתי כבר מס' מרוצי 10 ק"מ. אשתי קיבלה את חיידק הריצה כאשר גרנו בברלין- ריצה זה גם דבר תרבותי וכאשר גרנו שנה וחצי בברלין (שעונה ללא ספק להגדרה של "עיר של ריצה") אני הייתי יוצא מאושר לרוץ ברחובות ובשדרות הרחבות של העיר היפהפייה הזאת ובדרך הייתי נתקל בהמון גרמנים שרצים. בברלין כאשר אתה עובר על פני רץ אחר, נהוג לסמן לו שלום עם היד, הבוהן, קריצת עין או מנוד ראש כאקט של אחווה בין רצים- כאן, ניסיתי לעשות את זה ואנשים לא הבינו מה אני רוצה מהם... אבל לפחות נכנסנו שנינו לתוך התחום וכאמור החלטנו מזמן שבא לנו לרוץ פה. קראתי הרבה מאמרים ודעות באינטרנט על ריצה למרחקים, ויש את הספר (שלא קראתי, סלחו לי) הידוע "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". מעולם לא ניסיתי לרוץ מרחק כזה אבל החלטתי שאני מסיים, לא משנה מה. קניתי לי מין חגורה עם בקבוקוני שתייה, משהו מגניב שאולי ידרבן אותי, והתחלתי להתאמן. מאחר ואני גר כרגע ברעננה, מצאתי את עצמי מקיף את העיר מכל מיני כיוונים. לרעננה כעיר של ריצה יש מס' יתרונות אבל גם חסרונות והתחלתי להשתעמם מהמסלולים פה, אז התחלתי לרוץ לכיוון הרצליה וחזרה. הבעיה בריצות ארוכות (יחסית, כן?) היא שאם אתה נשבר באמצע, או שכואב לך משהו ואתה לא יכול להמשיך, אתה צריך ללכת את הכל בחזרה. אז לפעמים מצאתי את עצמי מכריח את רגליי להמשיך לזוז רק כדי לא להיתקע באזור המרכז הבינתחומי... במהלך הריצה הייתי שומע מוזיקה באייפוד ומדי פעם היה מגיע שיר שהיה מעיר אותי ומדרבן. ככה שרדתי כמה ריצות של פחות מ-10 ק"מ ופעמיים רצתי 12.5 ק"מ, ועם נתונים כאלה הגעתי למרתון. ברור לי שלא התאמנתי מספיק, ברור לי גם שאני לא פורש באמצע- בין שתי דעות אלו צריך להסתדר במהלך הריצה. ההתחלה הייתה די לחוצה- קמתי ב-4:40 כדי להספיק להתפלל לפני הריצה (מי לעזעזאל עושה מרוץ בשש בבוקר???) ונסענו לדרום ת"א כדי לחנות, חניון בלומפילד נראה כאילו יש כרגע משחק של הפועל ת"א נגד ברצלונה- אין חנייה בשום מקום! בסוף הסתדרנו איכשהו והתחלנו ללכת עם נחיל האנשים שלבשו את חולצות המרתון לכיוון נקודת הזינוק. הגענו ממש כמה דקות לפני הזינוק של חצי המרתון, עשיתי חימום ממש חפיפניקי, נשיקה לאישה ויאללה לעבודה. היה די מגניב בהתחלה, מלא אנשים, ממש גוש לבן (אני לבשתי צהוב) שזז כדבוקה אחת, אסטראל פרוג'קשן כמוזיקת רקע ות"א המתעוררת. הבעיה בישראל היא כמובן חוסר תרבות הספורט שלנו- בכל עיר בעולם כשיש מרתון סוגרים את העיר, ומלא (אני מתכוון מלא- בברלין היו אלפים) אנשים עומדים בצידי הדרך ומעודדים. הבנתי מחברים שבירושלים דווקא היו המון מעודדים וכמובן שהריצה עברה דרך כל מרכז העיר, בת"א (לחולדאי הפתרונים) רצנו קצת על אלנבי ורוטשילד ואז עלינו על רחוב הירקון ורצנו בהיקף של העיר עד גני התערוכה וחזרה. ממש מעפן, לא מאמין שמישהו יחלוק על זה. לגבי העידוד, הישראלי הממוצע לא ייצא מהבית כדי לתמוך באנשים שמזיעים ולא מקבלים כסף על ההזעה. מקסימום הוא יעמוד בפיג'מה על המרפסת שלו ויצעק לך שטויות. מי שלא רץ למרחק גדול או לא סחט את עצמו (אני עשיתי את שניהם) לא יעריך עידוד ויחשוב לעצמו "זה מה זה מפגר, למי אכפת ממחיאות כפיים". אז תנו לי להגיד לכם- לי זה עזר, ממש עזר, כשלפעמים נתקלתי באנשים שמחאו, עודדו, צעקו ותמכו בנו. אפילו היו זוג צעיר שנתנו לילד שלהם להחזיק קופסת פלסטיק עם בייגלה ולחלק לרצים (למי שלא יודע בייגלה מלוח וזה עוזר להחזיר לגוף מלח). אם אתם קוראים את זה, "אנשי הבייגלה", כל הכבוד לכם! אז איך היה אתם שואלים? היה קצת קר בהתחלה וגם ירד טיפה גשם, אבל אחרי שבברלין רצתי 10 ק"מ במרוץ שליחים Flughafen Tempelhof Staffel במינוס מעלה, הקור לא ממש הפריע. את ה-10 הראשונים עברתי בכיף, אח"כ שתיתי ג'ל ואז היו "אנשי הבייגלה" בערך באזור דרך נמיר. הרגשתי קצת בודד לאורך הדרך, אמנם הייתה לי אחלה מוזיקה אבל אין כמו לרוץ עם מישהו. חשבתי להתחיל שיחות חולין עם אנשים שראיתי שרצים בקצב שלי אבל קצת התביישתי, אחרי הכל אני Rookie פה. אז רצתי ורצתי, וחשבתי וחשבתי. בדר"כ אין לי בעיה לחשוב כל הדרך, אבל ככל שהמרוץ התקדם ולי נהיה יותר ויותר קשה, גיליתי שאני לא ממש מצליח לחשוב. ז"א אתה כן חושב, אבל אתה לא מצליח להתרכז במחשבות. בדר"כ כשאין לי כוח אני חושב על פוליטיקה והמצב בארץ וזה מעצבן אותי וככה אני מדרבן את עצמי (מי היה מאמין שזה מדרבן?) אבל לא הפעם. כמובן, איך לא, באמצע התחלתי להיות צריך לשירותים (לא כאלו שאתה עוצר בצד...) ואין מה לעשות, עד הסוף אין שירותים... בק"מ ה-16 בערך הגעתי ל"קיר" שלי- מי שלא יודע "הקיר" זה מעין מחסום מנטאלי שרצי מרתון מתחילים נתקלים בו בערך בק"מ ה-30 (so they say…), אז אני רץ חצי מרתון והקיר שלי הגיע ב-16, מה לעשות. הרגליים הופכות לגוש ברזל, הדם לא זורם דרומה מהביצים, אתה לא יודע כמה אצבעות יש בכל כף רגל ואתה בטח שלא מעיז להסתכל למטה כי פחדתי שאני אגלה שכישוף הפך לי את הרגליים לאבן. אבל מה לעשות? להפסיק? נראה לכם? אחרי שרצתי 16 ק"מ אני אפסיק כמו טמבל, ועוד אלך 5 ק"מ חזרה? אז ממשיכים. וזה כואב להמשיך, אבל ממשיכים. ופה בדיוק היו יכולים לעזור מעודדים או להקות (שהיו קצת לאורך הדרך). אז אתה נלחם בעצמך, נלחם בעצלנות, בעייפות, בכאב, במיטה חמה, בקפה טוב, בחוף הים ביום שמש, בבירה קרה- בכל אלו אתה נלחם- ואתה ממשיך... שלא תבינו, זה לא שאני איזה קנייתי שרץ מהר. אני מראש רק רציתי לסיים ולהוכיח לעצמי. אבל זאת הבעיה- אתה לא לבד שם. אז עוקפים אותך כל הזמן, מימין ומשמאל. וכל פעם שעוקפים אותך, אתה מתבייש עוד קצת, ונעלב עוד קצת. מה זה? איך יכול להיות שהם עוקפים אותי? גם אני "אתלט", גם אני לובש את מיטב טכנולוגיית הריצה, גם לי יש נעליים top-of-the-line. אז למה כל רגע עוקפים אותי? וזה לא שהעוקפים הם אתלטים מדהימים, קרל לואיס או אוסיין בולט (למרות שאלו רצים לטווח קצר, זו רק מטאפורה...), חס וחלילה- עוקפים אותך ילדים בני 18, חיילים, זקנות וזקנים, נשים וטף- כולם עוקפים אותך. ואתה מנסה, מנסה לעקוף מישהו, ואולי גם מצליח לעקוף אחד או שניים אבל אז מגיעה עוד גברת בת 50-55 שלובשת טרנינג סגול ועוקפת אותך כאילו היא רצה למשחק ברידג'. אבל אז אתה מבין, במצב שלי, אני נלחם רק בעצמי, אני מוכיח רק לעצמי. אין לי שום אינטרס להיות בין הראשונים, ממש לא. ריצה זה תחביב, זה לא הספורט העיקרי שלי (פוטבול!). זו פעם ראשונה ואני רק רוצה לסיים... אז אתה מזכיר לעצמך על כל עוקף חדש- "אתה רץ בשביל עצמך", "אתה רוצה לסיים, זה הכל"- ואתה ממשיך. עכשיו כבר מרגישים את הסוף- 18-19 ק"מ ואתה מגיע לעלייה של כיכר אתרים. הסתכלתי על הזמן והבנתי- אשכרה יש לי סיכוי לרדת משעתיים!! יאללה, כאילו הזריקו לי סטרואידים ואני יכול לעוף, אני מגביר קצב (ז"א מקצב של צב לקצב של צב על סטרואידים!) ועולה את כיכר אתרים כמו גדול. מכאן ירידה חדה ואז ישורת אחרונה, מריחים את הסוף (או שזה הבחור שרץ לידי שאני מריח??)!!! ופתאום, כמו נס, אשתי מגיחה מהמקצה של ה-10 שהתחיל אח"כ והחיוך שלה נותן לי את זריקת המרץ האחרונה. מילת עידוד (בכל זאת כל הכבוד לה, פעם ראשונה שהיא רצה ככה!!!) קטנה ויאללה לרדת מהשעתיים. ואתה טוחן וטוחן וטוחן, והפעם אתה זה שעוקף מימין ומשמאל, ואתה מבסוט. אבל הק"מ האחרון נראה כנצח והשעון מתקתק, קו הסיום כאילו לא מתקרב... עוד קצת ועוד קצת, תכף זה נגמר.... אתה חוצה את קו הסיום ואתה מרגיש מלך העולם! איזו תחושה נפלאה! הרגליים קרובות לקריסה אבל עשית את זה!!! לא משנה שאבא של אשתי רץ בצעירותו את המרוץ הארוך בעולם- 89 ק"מ (Comrades race), או שהוא רץ 36 מרתונים בחייו ומס' אולטרא-מרתונים (56 או 62 ק"מ). זה לא מגמד את ההישג שלי בכלל. אני סיימתי חצי מרתון! ואז האישה מגיעה, וחברים שרצו 10 מגיעים, ועושים מתיחות, מחליפים חוויות, משלימים נוזלים וכמובן הולכים לשירותים. אחרי קצת זמן אתה מרגיש כבר מצוין, רק הרגליים כואבות. אז הלכנו לפיצוציה וקנינו בירות וישבנו לשתות על הדשא בשמש בקו הסיום. בברלין, אחרי מרוצים, מחלקים מים אבל גם בירה ללא אלכוהול. יש בבירה המון מרכיבים שהגוף צריך אחרי ריצה ארוכה, אבל פה הסתכלו עלינו כאילו אנחנו משוגעים, מי שותה בירה ב-10 בבוקר אחרי מרוץ?? אנחנו! כשאתה מגיע הביתה אתה מת להתקלח. הזיעה כבר התייבשה עליך כמו שכבת מלח, גירדתי בצוואר ויכולתי לבשל עם מה שנשאר... הסופ"ש עבר עלינו במנוחה כמעט מוחלטת. אתה רק מנסה להחלים. הברכיים מתפרקות, כפות הרגליים כמעט לא מגיבות למוח ושרירי התאומים הכריזו על סכסוך עבודה עם שאר הגוף. אז מורחים משחות מסריחות, לוקחים מוסקול להרפיית שרירים, והיום אני כמו חדש! המטרה הושגה, מהיום נשארים בתחום ה-10 ק"מ.... אה, כן, תוצאת סיום- שעה חמישים ושמונה- 1:58... ניצחתי!
|
