האמנות מחוץ לאירופה הקלאסית,
האימפריה העות'מאנית ראשיתה של אמנות זו, בהשתלטות שושלת עות'מאן על אסיה הקטנה ובכיבוש העיר קונסטנטינופול (להזכירכם, הבירה של הקיסרות הביזנטית) בידי מהמט השני בשנת 1453. בשיעה השתרעה האימפריה מעיראק במזרח ועד וינה (כן, אתם קוראים טוב) במערב וצפון אפריקה בדרום. תחת שלטונם של העות'מאנים נפתח פרק חדש בתולדות האסלאם, ועם כיבוש קונסטנטינופול והסבת שמה לאיסטנבול - הפכה העיר למוקד של תרבות, אדריכלות ואמנות. האמנות העות'מאנית עד אמצע המאה ה-17 היו סולטני האימפריה העות'מאנית פטרונים נלהבים של אמנות ואדריכלות. בחצרם ייסדו מרכזים לייצור חפצי אמנות והעסיקו בהם אמנים מוכשרים, בעיקר ציירים שהתמחו באיור כתבי יד ופירמאנים ובעיצוב דגמים לשאר האמנויות. בתחילה הושפעו אמנים אלה מהמסורות המקומיות, ומן המסורת הסינית והאיראנית, ואוצר עיטוריהם כלל דגמים מסוגננים של ערבסקות, שריגים, פרחים וציפורים. בהמשך התפתחו נושאי קישוט נוספים, בהם מוטיב של עלים ודגם ה"צ'ינטמאני", שמקורו בסין, המורכב משלושה כדורים ושני קווים גליים. באותה עת גם התפתח סגנון קישוטי נטורליסטי שנודע בשם "ארבעת הפרחים" : צבעוני, ציפורן, יקינתון ושושנה. עד מהרה הפך סגנון זה למאפיין הטיפוסי והחשוב ביותר של האמנות העות'מאנית. דגמים אלה מופיעים על אינספור חפצים ואריגים מן המאה ה-16, שנחשבה לתור הזהב של האמנות העות'מאנית. לקראת סוף המאה ה-14 הסתננו השפעות אירופאיות אל האמנות העות'מאנית, ובסוף המאה ה-18 התפתח בה סגנון אמנות חדש שנודע בשם "הרוקוקו הטורקי".
כלי החרס העות'מאניים יוצרו בעיר איזניק, שהייתה מרכז הקדרות העות'מאנית ובתי המלאכה המלכותיים. בשנים 1490 - 1525 פרח סגנון הכלים ב"כחול לבן". עיטורי הכלים האלו עשויים בגוני כחול וטורקיז, לפי האופנה הסינית, וכוללים בעיקר פרחי לוטוס, עננים מסוגננים וערבסקות. בשנים 1525 - 1555 חלה התפתחות נוספת בקדרות העות'מאנית בדמות "כלי דמשק", שבהם נוספו לגוני הכחול והטורקיז גם ארגמן וירוק. העיטורים כללו מעתה גם דגמי עלים, זרי צבעונים, ציפורנים, יקינתונים, שושנים ורימונים. עיטור כלי הקרמיקה העות'מאניים הגיע לשיאו בשנים 1555 - 1700 בדגמי פרחים בשלל צבעים בסגנון נטורליסטי. תנופת הבנייה בגדולה באותה עת הניבה ביקוש גדול לאריחים וכלי חרס והעשירה את מגוון הקומפוזיציות. בעיקר רווחו מוטיבים פרחוניים, ערבסקות וכן כתובות המשולבות בעיטורי עלים, ענפים, שריגי גפנים, פרחים וברושים. תמונה
קרמיקה, 1550
קרמיקה סולג'וקית במחצית השנייה של המאה ה-17 החלה תעשיית החרס העות'מאנית לדעוך, ובמאות ה-18 וה-19, לאחר שקיעתה של איזניק, הגדילה העיר קטוהיה את תוצרתה כדי לעמוד בדרישות השוק. רבים מהאמנים הארמנים ברחו והגיעו לסוריה ולארץ ישראל. אחרים השתקעו בירושלים והקימו בה בתי מלאכה לחרס בסגנון טורקי, הפועלים עד ימינו. לכלי החרס העות'מאניים היה ביקוש רב באירופה, ושם ראו בהם חפצי אמנות. על ראשית הציור העות'מאני ידוע רק מעט, אך אין ספק שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול פעלו ציירים בחצר העות'מאנית בבורסה. לאחר כיבוש העיר והקמת אסכולת החצר בחסות מחמד "הכובש", קיבל הציור העות'מאני תנופה. צבעי הציור העות'מאני שקטים, מרכיביו משרים אווירה של כובד ראש, הדמויות גדולות ופניהן בעלות הבעה, והנופים - פשוטים. בעוד שהציור האיראני אינו עוסק בעולם המציאות אלא העולם הרומנטי פיוטי המתואר בפואמות השונות, הציור הטורקי היה אספקלריה של התרבות ואורחות החיים: בילויים בחצר המלוכה ובעיר, חיי הסולטאן, מלחמותיו, ניצחונותיו וכן מעמדים טקסיים. הציור של החצר העות'מאנית משקף את כוחם הבלעדי של השליטים הטורקים, ואחר ממאפייניו הוא ריבוי דיוקנאות הסולטאנים. צווי מלכות ("פיראמנים") נכתבו לרוב בצורת מגילה, בדיו צבעונית או זהובה, בסגנון הדיוואני שהיה סגנון הכתיבה הרשמי של לשכת הסולטאן. בראש הפירמאן התנוססה טוגרא - חתימת הסולטאן - שהורכבה תמיד משם הסולטאן, שם אביו, תארו, והמילים "מנצח תמיד". שורת הכתב הראשונה של הפירמאן היא בעלת נוסח קבוע וכתובה בזהב. היא מפארת את הסולטאן ומסתיימת במילים: "זה הצו שלו". הטוגרא - הישגה המובהק של הקליגרפיה העות'מאנית - הפכה לסמלה של האימפריה. היא נחקקה גם על חותם הסולטאן והוטבעה על מטבעותיו.
טוגרא
אמנות יהודית האמנות לפני המאה ה-19 היא אמנות של תשמישי קדושה, רק במאה ה-19 החלה האמנות היהודית מושפעת מהסביבה המודרנית. הממצא המרכזי מתקופת ימי הביניים הוא עיטור כתבי יד, מהם שרדו כתבי יד ופרגמנטים החל מהמאה ה-10 לספירה. כתבי יד אלו מתארים לצד הטקסט גם תשמישי קדושה של בית המקדש. קבוצה גדולה יחסית של כתבי יד נוצרה בספרד והיא מושפעת מן האמנות הנוצרית והמוסלמית. ב"תנ"ך פרחי", המתוארך לשנים 1366-1382, וצוייר בידי אלישע בן אברהם קרקש, בולטת השפעת העיטור המוסלמית ביצירת משטחים דקורטיבים וגאומטרים, וכן בדגמים מורכבים בסגנון הערבסקות המוסלמיות. כתב היד נמנע מלתאר דמויות, למרות שהוא מכיל גם אטריביוטים מתוך הטקסט המרקאי. לעומת זאת, ב"הגדת סראייבו", אף היא מהמאה ה-14, מופיעים תיאורים פיגורטיבים ברורים וכן עיטורים של שריגים מתפתלים ועליהם ניצנים וכן חיות כגון ציפורים, המשובצים מסביב לטקסט.
בריאת העולם מתוך הגדת סרייבו
עמוד מעוטר לקריאה נוספת: כתבי יד יהודיים ; על מוטיבים תנכ"ים: עקדת יצחק ; תשמישי קדושה: מנורות ; בתי כנסת ; עוד על בתי כנסת ; נשים
אמנות המזרח הרחוק כאשר גילה המערב את התרבות והאמנות של מדינות המזרח הרחוק (ובייחוד היפנית) בפאתי המאה ה-19 הוא הושפע עמוקות לא רק מהיצירות והטכניקות עצמן, אלא גם מהפילוסופיה שעומדת אחרי הציור. לאמני המזרח הרחוק לא היה מעולם צורך לצייר ריאליזם. האמנים התמקדו בהעברת תחושות ורגשות. ההסתגרות היפנית והסינית מהעולם החיצון במשך מאות שנים הביאה את האמנים ליצור עולם שונה וזר לתרבות המערבית. האמנות היפנית המורכבת המוקדמת נוצרה במאות השביעית והשמינית והיא מושפעת מהבודהיזם ומהאמנות הסינית. החל מהמאה ה-9 הסתגרה יפן גם בפני סין והחלה לפתח תרבות ואמנות משל עצמה. ואולם בשתי התרבויות נותר דגש על אמנות הכתב (קליגרפיה). לקריאה מעמיקה: קליגרפיה ; אמנות יפנית ; ומומלץ גם לקרוא את המאמרים לצד התערוכות של מוזיאון טיקוטין ; סומיאה - ציור יפני מסורתי
אמנות אפריקאית האמנות האפריקאית הוגדרה כאמנות תלויית-הקשר דתית. חפצי האמנות נועדו לקיים את הפולחן ולהעניק משמעות של סדר לעולם. לפיכך, זכה הפיסול באמנויות האפריקאיות לעמדת בכורה, כשהוא משמש מכשיר לקיום טקסי הפולחן הדתיים. יחד עם זאת, גם באמנות האפריקאית ניתן למצוא חפצי אמנות אשר אינם קשורים במישרין אל הפולחן, כגון דמויות אדם ובעלי חיים מגולפים. נסיון הכללה לסגנון פיסול "אפריקאי" איננו כה ברור, כיוון שבכל אזור התפתחה מסורת אמנותית שונה ובעלת מאפיינים מקומיים ברורים. גם תפיסת ההתפתחות האמנותית על פי רצף היסטורי לוקה בדרך כלל בחסר. מבחינה חומרית הפיסול עשוי ברובו מחומרים טבעיים - בעיקר גילוף בעץ, אולם קיימים גם חפצי אמנות עשויים במתכות. פעמים רבות מורכבות היצירות משילוב של כמה סוגי חומרים; בולטות באמנות זו הן המסכות הפולחניות מרחבי היבשת. בתיאור דמויות אנושיות ניכרת חשיבה אסתטית היוצרת היררכיה על פי שימוש בתיאור חלקי הגוף השונים. הדמויות אינן מתוארות מתוך נטורליזם, כי אם לפי סכימה קבועה ובה מודגשים איברים שונים, כגון העיניים הנחשבות למכילות כוח "על טבעי". לפיכך נוצרים מעין עיוותים בפרופורציות הגוף. התיאור הוא בדרך כלל סכמאטי וסימטרי, אולם הפסלים מעובדים מכל צדדיהם בצורה שווה.
במערב אפריקה מעוצבות הדמויות בהגזמה פרופורציונאלית ובזוויתיות. בכך הן מייצגות אידאל אנושי ולא תיאור נטורליסטי. בניגוד לסגנון זה, מתקיים סגנון נוסף באותו אזור, המאפיין את תרבות המנדה (Mandé) ובו מעוצבות הדמויות באופן שטוח, דמוי לוח, וזרועותיהן פרושות לצידי הגוף. במערב אפריקה בולטים בעיקר פסלי עמוד כדוגמת טוטמים. פסלים אלו מכילים גילופים של דמויות אנושיות או חיות ומעוטרים בדגמים גאומטריים. לרוב קשורים עמודים אלו לפולחן המוות המקומי והם מוצבים ליד קברים.
דמויות החימר העתיקות ביותר מדרומה של היבשת מתוארכות למאות הרביעית ועד השישית לספירה. פסלונים אלו מציגים תערובת היברידית של דמויות אדם ובעלי חיים. בנוסף על אלו נמצאו בתוך קברים גם קסדות או כובעים עשויים עץ. לקריאה מעמיקה: המוזיאון לאמנות אפריקאית ; מסכות ; אוסף תמר גולן
|
