בוקר יום ראשון. העיר ממהרת, מאחרת, דוהרת. גלגל המחשבות שאולי נעצר בשישבת(או לפחות פעל בקצב איטי בהרבה) חוזר לפעול במרץ. מר ג' תקוע בפקק בדרך לעבודה. את כותרות העיתונים הספיק לקרוא רק בחטף בדרך. בעבודה הוא יודע יחכו הניירות והפרויקטים. הרדיו כבר מטרטר לתוך הבוקר, זועק כותרות וויכוחים פוליטיים. באוטובוס אישה אחת מבוגרת מדברת בצורה הפומבית ביותר במכשיר שאמור להיות האישי ביותר על הצרות שלה. חיילים בדרכם לבסיס ממהרים לתפוס אוטובוס. בוקר יום ראשון, המכוניות צופרות, צועקות, מזדחלות מאיימות. נהגים עצבניים, אדישים חדשים וקשישים מפלסים את דרכם בטורים. מחלקי עיתוני החינמונים מסתערים על כל מה שזז בדרכם, מציעים את מרכולתם. בוקר יום ראשון, משאיות המזון מגיעות לסופר, מצפצפות, מתפתלות למקומות חניה ששוברים מוסכמות של הנדסה או היגיון. "אתה לא יכול לחנות כאן", צועק נהג המונית לנהג המשאית. "זה רק לרגע", עונה הנהג ושניהם יודעים שהרגע הזה אינו קיים בשום שעון. בעלי כלבים שאינם יכולים, מפקידים בידי צעירים את חיית המחמד שלהם לטיול של בוקר. כך יוצא שפלוגת כלבים עוברת את המדרכות בעיניים בוחנות על העולם שבחוץ.בוקר יום ראשון והחנויות נפתחות, אט אט כמו מניפות צבעוניות. תריסים מורמים, מנעולים משקשקים, צפצופי אזעקות נשמעים. לכל זה עדים בעלי הפיצוציות. להם החיים נמשכים עשרים וארבע שעות ביממה. במיוחד למוכר מפיצוציית "בומבה" (הוא בחר את השם)בוקר יום ראשון ומחוץ לבנקים כבר יש תור שמזכיר לפחות אליפות מקומית של קבוצת כדורגל בליגה תחתית. מר ג' שלנו מגיע לבסוף לעבודה. קצת מתנשם(הוא הרי רץ כדי להספיק להגיע )הבוס מביט בו במבט שאומר: נו טוב.טרטור צורמני קוטע את חוט מחשבותיו. הנה מתחיל לו עוד שבוע חושב לעצמו מר ג'.
בוקר יום ראשון |