א. עלמה

בערב היו מברישות זו את שערה של זו, לאט, והיא הייתה משתעשעת בתלתליה החומים של עלמה ומקפיצה אותם, ועלמה הייתה מלטפת בפליאה את שערה החלק ("תמיד רציתי כזה..."), ומעסה קצת את קרקפתה והיא הייתה עוצמת את עיניה ומתמסרת למגע שהיה נכסף כל כך אחרי יום לימודים מפרך.

בחלק העיוני של הלימודים הן קראו שייקספיר וכך למדה שהמלט אמר, "דבר אינו טוב או רע אלא במחשבה". וזאת הייתה דעתה על הלימודים. הם היו אינטנסיביים, אבל הסיבה שהיו מפרכים כל כך, ושידיה המעסות של עלמה שחררו כל כך הרבה מתח בקרקפתה, הייתה אי-הוודאות. מכל הנערות האלה המשתלמות, המתייפות, המתכוננות והחרדות, רק אחת תיבחר להיות רעייתו של המלך. כלומר, המלכה (היא גלגלה את המילה על לשונה וטעמה אותה בסתר, מדדה אותה לגופה וחשבה שהמילה הולמת את עיניה הבורקות ואת צווארה הארוך. אבל היא ידעה שהנערות האחרות אף הן טועמות ומודדות את המילה וכל אחת מוצאת לה מקום בגופה ובנפשה).

וגם מי שתעבור את כל שלבי ההכנה (על השלבים האחרונים איש לא דיבר, המורות המבוגרות היו עוטות הבעת סוד ואומרות, אם תגיעי לשלב הזה, תדעי) ותגיע אל מיטתו של המלך, עלולה להישלח משם בבוקר אם לא תשביע את רצונו. רק אחרי שיאמר בבוקר שמצא טוב, תוכל האחת הנבחרת לנשום לרווחה.

בלילה היו ישנות בין מצעי סאטן, וכשהחליקה אל בין הסדין והשמיכה והניחה את ראשה על הכרית הרכה לא יכלה שלא להיות מאושרת חרף הדאגה שבלבה. בערב למדו ריקוד ולמרות החן הקליל שהפגינו כשרקדו, את השרירים היו מאמצות לא מעט, ולעתים חשה כאב ממש בישבנה ובירכיה, וחיבוק הסאטן הרך שיכך וניחם. היא הייתה מדמיינת שגלי הים מערסלים אותה וכך נרדמה. עלמה התקשתה יותר להירדם ולעתים הייתה לוחשת לה בחושך, מספרת על ביתה, על אהובי נפשה.

למבחן הראשון באו נערות רבות בעיניים אדומות. אחדות נכשלו עוד בחלק הראשון, של ההתמצאות במלאכות משק הבית, ונשלחו לביתן. גם היא חששה מהחלק הזה, והמכלים של חומרי הניקוי שניבטו אליה מן המדפים במטבח הגדול נראו לה תמיד עוינים. גם הרגיז אותה שהן צריכות להתעסק בעניינים כאלה. הרי המלכה אינה מנקה בעצמה. אבל תמיד השתיקו אותה הבנות האחרות, כדי שלא ייחשדו במרדנות, והמורות הסבירו באורך רוח מתנשא שהמלכה צריכה להתמצא בכל המתרחש בארמון.

אחרי ארוחת הצהריים, כשהתכנסו לבחינה העיונית, היו מעטות יותר, ועלמה הביטה בה בעיניים נוצצות.

ובערב, כשהתכנסו באולם הנשפים ונבחנו בריקוד, ראתה את עצמה במראה הגדולה כמו הייתה מישהי אחרת, מופתעת ופעורת עיניים. כשנענעה את כתפיה ורכנה קדימה בתנועה מפתה, מציגה את מחשופה למראָה ומדמיינת שהיא מקרבת את שדיה אל פניו של המלך, חשבה שבעצם היא עושה את כל זה כסהרורית, נדמה לה שהיא רוצה להתחתן עם המלך כי זה מה שכולן רוצות, אבל האם יישבר לבה אם תישלח בחזרה הביתה? היא שמחה בשדיה היפים וחייכה אל דמותה שבמראָה. המחשבה שלא תהיה עוד בארמון העלתה בה צביטת געגוע אל סדיני הסאטן ואל האמבטיות החמות עם ניחוח הבשמים המשכר, אבל רק הגוף הוא שהתגעגע, הלב עדיין התנמנם בה, מבוצר.

בלילה לא באה עלמה לחדרן המשותף ולראשונה זה זמן רב הברישה את שערותיה בעצמה, בתנועת זרוע ארוכה וחסרת תוחלת. ארוך מדי השיער שלי, חשבה. אבל המלך אוהב שיער ארוך. ואיפה עלמה? הרי ראתה שהיא עברה את כל המבחנים.

למחרת ראתה אותה רק בארוחת הצהריים, עלמה נראתה בסדר, שמחה, ועורה חלק כאילו משהו שטף אותה, וכשמיהרה אליה וחיבקה אותה נדפה ממנה חמימות מושכת, כמו מֵחלת קינמון שעלתה מן התנור.

"בערב הודיעו לי שעברתי שלב ואני מועמדת לחתונה עם המלך," לחשה לה. "מצטערת שלא יכולתי להודיע לך."

"אבל מה זה אומר? מה קורה בשלב הזה?"

על פניה של עלמה חלפה אותה הבעה מסתורית שלבשו המורות כששאלו אותן על השלב האחרון.

"לא משנה," נרתעה ממנה בעלבון שלא הצליחה להסוותו לגמרי, העלבון הכרוך בתזכורת שעלמה אינה בשר מבשרה או איבר מאיבריה, אלא אדם אחר, אחר, אחר, ואל תודעתה לא תוכל להבקיע.

עלמה לא שבה עוד לחדרן המשותף, וכשהתראו בחטף במשך היום נראתה מוצקה ונוכחת וקשורה מאוד לאדמה, ועם זאת רחוקה מאוד.

כעבור שלושה ימים רחצו את עלמה וסכו את בשרה בשמנים והלבישו אותה בתחרוֹת ומלמלות והוליכו אותה אל חדר המלך. היא ראתה את כל זה מרחוק, רק לזקנות ולסריסים התירו להתקרב, וראתה את גבה של עלמה כשהלכה בין שני הסריסים הגבוהים, ולרגע נטתה מעט אל אחד מהם ותלתליה הקופצניים דגדגו את זרועו החשופה.

כשחזרה מארוחת הבוקר ראתה שחפציה של עלמה נארזו ומיטתה חשופה וריקה. המלך אמר "מוצא", כלומר "מוצא אני את האישה מר ממוות", ולא "מצא" ("מצא אישה מצא טוב") ועלמה נשלחה הביתה בבושת פנים. והיא, בלבה החלה מתגבשת טינה כלפי המלך הזה: כיצד יכול היה לדחות את עלמה המתוקה, הקינמונית? כעת לא רצתה כל כך שיבחר בה (ואף על פי כן, לא יכלה שלא לחשוב שהיא שונה מעלמה, גבוהה ממנה ובהירה ולא ילדותית כלל, ואולי אם דחה את עלמה היא עצמה תישא חן).

רק משעזבה עלמה, הבינה עד כמה הייתה נוכחותה ארוגה בחייה. ירד עליה שקט קר, אף על פי שדיברה עם המורות, עם החברות האחרות, ובלבה נחצבה ריקנות במידות גופה הקטן ותלתליה הקופצים של חברתה. קל כל כך להיקשר וקשה כל כך להתיר, חשבה. ובייחוד בלילה, כשכיבתה את האור ושכבה לישון בחדרה הריק, הייתה העצבות עזה ומרוכזת וגוש הצער פעם בגרונה אך לא התמוסס לדמעות. לראשונה לא מצא גופה מנוחה בין סדיני הסאטן והיא התהפכה מצד לצד.

כשראתה את הדמות בחדר, פתאומית אבל כאילו הייתה שם תמיד, חשבה לרגע שגעגועיה לבשו צורת אדם; מחשבה אבסורדית, אבל עד שהתעשתה, לא הספיקה להיבהל כפי שאמורה להיבהל נערה שרואה פתאום גבר בחדרה בארמון שיש בו רק נערות, סריסים, נשים זקנות ומלך רחוק אחד. והאומנם היה גבר? משהו מתעתע היה בדמות, כאילו לא יכלה לקבוע אם איש הוא או נער, גדול או קטן, הכול בו השתנה בלי הרף ורק עיניו השחורות יקדו ושפתיו האדומות חייכו אליה והיא, בלי משים, השיבה חיוך.

"איך נכנסת לכאן?" שאלה כשהצליחה לבסוף למצוא את קולה. הוא התקרב אל מיטתה ודווקא כשעמד קרוב יותר שוב נעשתה מבולבלת, לא יכלה לומר מה גובהו ואם הוא שמן או רזה, אך הוא עדיין ריתק אותה בשחור עיניים ובאדמומית שפתיים. "זאת לא השאלה הנכונה," השיב בקול קטיפה מתנגן שבכל הגה מהגאיו היו צלילים אינספור, והושיט את ידו אל פניה. אני אצרח אם תיגע בי, אמרה בלבה, אך הוא קירב את אצבעותיו אל לחייה באיטיות רבה כל כך, שעד שנגעו בה האצבעות הארוכות, המחוטבות, כבר כמעט יצאה נפשה שייגע כבר, וגב ידו ליטף את לחייה בעדינות שלא ידעה כי יֵשְנה בעולם, והיא חייכה חיוך מופתע וראתה את חיוכה משתקף בפניו. כעת נראה כמו ילד. "את רוצה לשאול שאלה אחרת?" שאל קולו המתנגן והייתה בו כמיהה, והיא הביטה בו באלם, אובדת בליטוף אצבעותיו את לחייה, והוא נאנח אנחה קלה של אכזבה, אך מיד התעשת ונראה שקרא את הערגה ההולכת ונצברת בה לליטופו, ואצבעותיו החמות שרטטו שביל מלחייה אל פיה, וכרית אצבעו הרכה ליטפה את שפתיה, וכשהחליקה אצבעו וחדרה וליטפה את לשונה הופתעה שוב, מהאש שניצתה בה, מכל הדלתות שנפתחו בגופה אליו, מזה שכבר לא היה אכפת לה כלל כיצד נכנס, מזה שהיא כבר בוטחת בו לגמרי, כמו ציפור בתוך כף יד.