קמתי, התרחצתי, התלבשתי והחלטתי לכתוב על מראיינים מעצבנים בתיבת ההבלים. לא ישנתי כל כך טוב בלילה אחרי שמראיין טרחן לא אפשר לי להבין מה בדיוק רצה לומר המרואיין שלו, פרופסור לכלכלה - חתן פרס ישראל טרי של יום העצמאות הקרוב. המראיין המציא לעצמו מין משחק (ממש דבילי בעיני) :  אחרי כל שאלה, כשהמרואיין מתחיל להשיב, מיד אחרי שלש מילותיו הראשונות, המראיין מנסה לנחש מה הוא יאמר בהמשך. הכניסה המתמדת לתוך דבריו משבשת את מחשבתו של הפרופסור ואי אפשר להבין מה בדיוק רצה לומר. כך נמשך כל הריאיון.

נזכרתי במראיינים בטלוויזיות בעולם, שעומדים בצל ונותנים למרואיינים שלהם את הבמה כולה ומאפשרים להם להתבטא וליהנות את הצופים בהם. לא אצלנו, עם תת-תרבות השיחה הישראלית. בישראל המראיינים הם הכוכבים הנדחפים. יש מראיינים מנחשי תשובות כמו זה שתיארתי, יש מראיינים דעתנים שכל רצונם להפגין ידע והשכלה כללית ומתווכחים ללא הפסק עם המרואיינים (ירון לונדון למשל) ויש מראיינים שלא מתעניינים ממש בתשובות וכל עניינם למצוא פסק זמן זעיר שבו יוכלו לדחוף בדיחה על חשבון המרואיין (מוטי קירשנבאום לדוגמה)

עוד לא נגעתי במקלדת וברדיו מספרים על שתי פשרות רקובות. האיחוד האפריקני, בראשות נשיא דרום אפריקה מבקר בהרכב מלא אצל... קדאפי בטריפולי ומבקש להשיג "פשרה בסכסוך" - "סכסוך" שכולו רצח עם בידי דיקטטור המזרה אימה מזה 41 שנים. כאמור, קדאפי יורה אש חיה בהמוני מפגינים (לא נושא שמעניין את גולדסטון) והאו"ם שולח באיחור את נאט"ו להציל אזרחים לובים. הפעולה אטית ולא מצליחה למגר את כוחותיו של קדאפי ואז איחוד המדינות האפריקניות "מחפש פשרה", כלומר להציל את קדאפי רגע לפני שהוא מוכרע. עוד הפשרה הרקובה הזו מהדהדת באוויר והנה עוד אחת. ביבי-ברק מתפשרים עם החמאס שירה באוטובוס תלמידים ומחמיצים הזדמנות פז להראות לעולם מי יורה באוטובוס צהוב - דבר הנהיר לכל באי עולם שאוטובוס צהוב מסיע תלמידים. וזאת למרות שביבי אמר: "מי שיורה בילדים דמו בראשו". אז אמר. כמו שאמר פעם שמחה ארליך על אריק שרון שמעולם לא נתפס באמירת דבר אמת.

ועדיין לא הצלחתי לגעת במקלדת והנה: כתב אישום נגד ליברמן. אולי מה שלא עושה השכל יעשה המזל וממשלת ביבי-ברק תיפול? אולי לא מהסיבה הנכונה: העיקר שתיפול!

 אז החלטתי לא לכתוב דבר: קשה להרהר כשכל העולם סביבך משתגע ואירוע רודף אירוע.

אז הנה: זה מה שלא כתבתי.