כותרות TheMarker >
    ';

    ספרים חדשים

    ארכיון

    מרפסת מול הים

    0 תגובות   יום שני, 11/4/11, 15:11

    ''

     

    מרפסת מול הים

     

    מאת: רמי בר-אדון

     

    הוצאת אסטרולוג

     

    *****

    (  383 עמודים , 98 ₪)

     

    מרפסת מול הים, ספרו הראשון של רמי בר-אדון, מביא את סיפורה של תל-אביב הישנה של אמצע המאה הקודמת. צפון תל-אביב, שכונות של פועלים, ותיקים ועולים חדשים, בתי מגורים, בתי מלאכה ובתי חרושת צפופים באזור קטן שמרכזו נמל תל-הישן, גן העצמאות ונחל הירקון, הצריף של אביגדור ורחוב 'דיזנגובה'...

    עולם מופלא וחיים ססגוניים מתוארים מנקודות מבטו של ילד – המחבר -  הן מזמן ילדותו והן 60שנה לאחר מכן, כשהוא מלווה את אחיו למנוחת עולם. מהרגע בו מתחילים לקרוא אי אפשר להניח את הספר... לעיני כל אחד מאתנו, הקוראים, עולה דמות ישנה-חדשה של העיר ותושביה... כל קורא ימצא בשלל הדמויות והארועים ניצוץ שיעלה בו זיכרון אישי שניחוחו רק משתבח עם הזמן... או הקשר אל ימינו אנו, אל האנגר 11וחוף גורדון של היום...

    איוריה של אולגה אהרונוף-קוריאנסקי, המאיירת, לכדו את רוח התקופה כבמטה קסם, והם מוסיפים חן לספר מרתק וסוחף זה

    "כשאדם בא מתחום יצירתי שונה ובלי לתכנן כותב ספר, מתחוללת פתאום הזדמנות חדשה. רמי בר-אדון מגיע מעולם האופנה. שנים שהוא מעצב ובונה מותגים, יוזם ומקים חברות של בגדי ים, שנים שהוא משקיע את כוחות היצירה והמחקר שלו בגוף האישה. גוף האישה כטקסט. והנה, בלי כל הודעה מוקדמת התפרץ מעיין היצירה, כשאחיו אליק שכב על ערש דווי, וכמו שחרזדה, הוא נוהג להגיע אליו לבית חולים עם עוד סיפור מצחיק מעוצב מהלקסיקון המשפחתי שלהם ומזיכרונותיהם מתל אביב של שנות החמישים והששים.

    רמי ואליק ז"ל נהגו לשבת ולתקן, ולדייק, ולחדד. וככה אליק החזיק מעמד עוד קצת. וצחק עוד קצת. ההומור הטבעי של רמי בר-אדון ממתיק את גלולת הפרידה שלו מאח אהוב, והקורא זוכה בספר מר-מתוק, חריף עד דמעות – פעם מצחוק פעם מעצב. רמי בר-אדון יודע לאבחן ולאתר סצינות מצחיקות, לתאר אותן בהומור ובחן ובד בבד גם לגעת ללב ביחסיו עם אחיו... מבעד להומור מבצבץ סיפור על יחסים בין שני אחים, שאמנם אין בהם מן הקונפליקט של קין והבל, אך יש בהם את הקונפליקט הגדול מזמן המוות. בר-אדון מציע התמודדות עם המוות בדרך יהודית וישראלית, ישנה ורעננה. ספר שווה קריאה."  

    ד"ר דורית זילברמן

     

    "כשקראתי וערכתי לשונית את ספרו של רמי בר-אדון "מרפסת מול הים", חזרתי הביתה. שנים חלפו מאז נסגר הנמל של תל אביב, מאז הוקמו מלונות הפאר שתפסו את מקומם של הבתים הישנים, והנה בספר הזה, שתמימות ושובבות מתערבבים בו ומעלים מחדש מראות שדהו ודמויות שהפכו לאגדות וסיפורים, הם שבים לתחייה, מציפים בדמעות של התרגשות את העיניים ומחממים את הלב בזיכרונות מתוקים. השפה שבה נכתב הספר סוחפת וקולחת, עממית ורוויה בביטויים של פעם אך רהוטה ועשירה, והתיאורים חיים, צבעוניים, צריך רק לקרוא וכבר מרגישים את פריכותו המגרה של כדור הפלאפל והבורקס של אמא או הגפילטע פיש. צריך רק לדפדף ולצלול בין המילים וכבר מריחים את מליחותו של הים, שומעים את הגלים המתנפצים אל החוף ואת צפירת האוניות שמגיעות אל הנמל.

    התיאורים בספר מצחיקים עד דמעות ובה בעת הלב עולה על גדותיו כשקוראים על פליטים שאיבדו את כל עולמם ומצאו עצמם בארץ זרה ורחוקה, שגם בה עוד בוער עשן מלחמות.

    דרך עיניים תמימות של ילד מתאר רמי בר-אדון את הווי החיים בשכונה בתל אביב. שכונה שהדמויות שמאכלסות את בתיה נראות קרובות ומוכרות, מציצות אל הקורא מתוך הדפים וקורצות לו בצחוק ובדמע."  

    אסתי קון, סופרת ("ועד הים הגדול", הוצאת מטר) וחברת ילדות מהשכונה.

     

    "מהרגע בו התחלתי לקרוא את הספר "מרפסת מול הים" נשאבתי לתוכו ולא יכולתי להניחו מידי, תוך שאני לעתים צוחקת צחוק משוחרר ובריא, מה שרמי כותב: "משתינה מצחוק", ולעתים, מוחה דמעה מזווית העין. צוחקת מהתיאור התזזיתי של רמי, המחליף את הדואר בין השכנים וגורם למהומה, ומוחה דמעה כשרמי התעלולן, חסר המנוחה יושב שרוע למראשות יוכבד העיוורת, "מחבק בידיי הקטנות את לונה המנומנמת ומרחף לי לעולמות אחרים"

    זהו ספר של געגוע, געגוע לאח שמת, געגוע להורים, לחברים, לשמש, לים, לריחות ולצבעים, לשכונת הנמל-שכונת הילדות, ולימי התום והתמימות של שנות החמישים. ימי הילדות שלי.

    ספר שחיבר אותי לגעגועים שלי לשכונת ילדותי (שהייתה שונה בתכלית משכונת הנמל), וכל זאת בשפה ייחודית לרמי, שאידיש, ספניולית ועברית משמשות בה בערבוביה ויוצרות תבשיל  נפלא ומיוחד."

    ציפי בלכר, מו"ל וכותבת ביוגרפיות.

     

     

    רמי בר-אדון (60) יליד העיר תל-אביב. ילדותו עברה עליו בצפון הישן הנושק לנמל תל-אביב. דור רביעי לשבט בר-אדון הירושלמי (שבט ענף וססגוני) ובן שלישי להוריו אותם הוא מנציח בסיפוריו, בעיקר את שפתה הצבעונית והמיוחדת של אמו. למד בבית הספר "דוגמא" ועבר "חניכה" בצריף של אביגדור. יחד עם  דמויות נוספות שמילאו את עולם ילדותו עבר בהצלחה את הבחינות שהקנו לו "תואר בוגר" בתחומים רבים: בוגר גן העצמאות מחזור ל"א, בוגר הירקון, בוגר בהצטיינות יתירה של חוף שרתון-מציצים, בוגר קולנוע תמר הצגות יומיות ומאוחר יותר בוגר תנועת הצופים (שבט "החורש") והנח"ל.

    לאחר שירות צבאי קרבי ושהות בקיבוץ "מגל", חזר לעיר הגדולה והחל לעסוק בתחום האופנה – בעיקר בבגדי ים. נחשב כיום לאחד מבכירי המנהלים בארץ בתחום זה. הקים את המותג "טורקיז", יזם, הקים ובעלים של המותגים Marilyn Monroeו- See Youובעליה של רשת חנויות "פלפל" לבגדי ים וחוף.

    בר-אדון נשוי, אב וסב ל-7 נכדים. בשנים האחרונות מקדיש את מרבית זמנו לכתיבה המבוססת בעיקר על זיכרונות ילדותו ונעוריו.

    לרגל יציאת הספר בנה שלמה מוסמן (שילוב נדיר של מורה דרך, שחקן, מספר סיפורים ומוסיקאי) סיור מזמר בעקבות המקומות המופיעים בספר בשילוב סיפורים מתוכו.

    במהלך השנה הקרובה ייערכו כ-10 סיורים.

     

    התרשמותי: כבר בשורות הראשונות נתקלתי בפערים בלשון הכתובה, תחילה פגשתי ביטויים כמו "טמבל" או "יא חרא" ומיד בשורות הבאות ב"סומא בערפל" או "נונשלנטי" ו"אנאעראף", תחילה הסתקרנתי אבל מהר מאד התאהבתי בסגנון. למרות זמני הדחוק, מצאתי עצמי שוקעת בספר ובזיכרונות שחלקם הקבילו לשלי; אמנם לא גדלתי בתל-אביב, גדלתי בחיפה, בשכונת נווה-שאנן, והייתה לנו מרפסת מול הים, מול נמל-חיפה, ממש כמו זו של רמי בר-אדון שהתגורר מול נמל תל-אביב. יכולתי להבין את משוּבת הילדות של המחבר כמו זו של אחי, שאף הוא "טיפל" בתיבות הדואר של השכנים.

    מצאתי עצמי שוקעת בגעגועים במהלך הקריאה, לשנים היפות ההן, התמימות והכואבות, אבל צחקתי בקול, ולא מעט. האמירות של האמא הפולנייה, ההתחמקות מתשלום לנהג האוטובוס כי לילד לא מלאו עדיין חמש (גם אם הוא בן 6 וחצי).  ספר מלא סיפורים מתגעגעים ויפים. אני מאד ממליצה על הספר בעיקר לבני דור שנות החמישים, שישים.

    הפניתי למחבר, לרמי בר-אדון מספר שאלות:

     

    רמי, קצת רקע; אתה מגיע מתחום האופנה, איך עשית מעבר כזה ?

    האמת שלא עשיתי שום מעבר. עיסוקי בעבר ועיסוקי בהווה הינו בתחום האופנה, או יותר נכון בתחום היזמות בענף בגדי הים. הכתיבה היא משהו חדש ומרגש עבורי. מעין צורך בלתי נשלט  ל"הקיא" מתוכי מטען של 60 שנה שהצטבר ולא מצא את דרכו החוצה.

    האם האובדן של אחיך אליק ז"ל היו הזרז לכתיבה המתרפקת ועל זיכרונות הילדות והגעגועים ?

    אין ספק שמותו של אחי באמצע כתיבת הפרקים הראשונים היה עבורי זרז אדיר וגם מעין צוואה בלתי כתובה שהושיבה אותי על שולחן הכתיבה.

    הספר, בתחילתו נכתב כקובץ סיפורים בהשראת מנחם תלמי ו"תמונות יפואיות". עורכת הספר בתחילת דרכו, דורית זילברמן, "הזהירה" אותי שקובץ סיפורים אינו ממש חומר עובר לסוחר בימים אלה, למרות שלטעמה הסיפורים היו נפלאים. מותו של אחי יצר מבחינתה את ה"לפיד האש" שיוביל אותי לפני המחנה, וכך נוצר למעשה רומן המחבר את כל סיפורי הילדות.

    הכאב סייע בידך להתחבר לכאב של אובדנים אחרים שהתרחשו בעבר?

    הכאב החזיר אותי בעיקר לחוסר העצום שאני חש מזה שהורי אינם בחיים, מן געגוע שאינו מרפה ממני. לאורך תקופת שירותי הצבאי ואחרי שאיבדתי המון חברים, אבל אובדנם אינו משתקף בספר הזה שכולו התרפקות על חוויות ילדות, ריחות, מקומות וצבעים של פעם.

    הטקסט הוא צבעוני ואין פער בין המבנה הרעיוני של הספר לביצוע. מחד, השפה פשוטה אבל לא פשטנית, שפה המותאמת לערכים שהיו מקובלים בתרבות של שנות החמישים, ולתקופה הנדונה בספר. האם כתיבה זו מכוונת, האם הכוונה הייתה להכניס את הקורא לאווירת שנות החמישים.

     שפת הכתיבה אינה מכוונת. זו פרוזה אמיתית בעיניי. מן "כתיבת בטן" ללא התייפייפות ספרותית וחיפוש של "מילים גבוהות". אני מודה שאני כותב מאוד מהר וכמעט איני עובר על הכתוב לאחר כתיבתו. (ספר זה נכתב תוך פחות משלושה חודשים)  בתוך מהלך הכתיבה נשאבתי לתקופה ולזיכרונות, והשפה של אז שהייתה בליל ענק של שפות וסלנגים חזרה אלי באופן טבעי וכך הוצאתי אותה מקרבי, ללא כחל ושרק.

    בשנות החמישים, ההורה היה סמכותי והילד היה צייתן ותלותי בהורה הכל-יכול - התרבות הייתה ציות לסמכות. והנה בספר אנו פוגשים דגם של ילד שמתאים יותר לתקופה של היום, שובב ותעוזתן. גם הדגם הלשוני כפי שהזכרתי בשאלתי הקודמת, מתאים יותר למשלב הלשוני המקובל היום אתה מודע לשילוב הטקסטואלי?

    אכן את צודקת. אם היו אז ממציאים את הריטלין, אין ספק שהייתי מחובר לאינפוזיה יומית... אבל נראה לי שגם אז הייתה לי איזו "זכות" כבן הזקונים של הוריי, לא להיות כבול למסגרת הנוקשה ויותר להביע את עצמי. אני יודע אחרי שבגרתי שרוב מעשי השובבות שלי כילד התקבלו בחיוך אצל אימי, שגם היא הייתה כנראה שובבה לא קטנה בילדותה.

    ספר לקוראים על הסיורים המזמרים אותם הנערכים בעקבות המקומות המופיעים בספר.

    למעשה מי שעורך את הסיורים הוא שלמה מוסמן. שילוב נדיר של מדריך ידיעת הארץ, זמר ואיש תיאטרון. שלמה התחבר מיד בקריאה הראשונה ויצר שני מסלולי טיול בעקבות סיפורי הספר. נכון להיום נערכו מספר סיורים בהצלחה בלתי רגילה והביקוש הולך וגדל. אני אישית מצטרף אל כל סיור ובנוסף מקיים עם שלמה הרצאות במסגרת עבודתו מול מורות משרד החינוך.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימת קריאה

      • שירי אהב"ה וזה"ב - הסונטות של לאה גולדברג
      • יומני לאה גולדברג
      • על משכבם בלילות - יהודית רותם
      • תמונות מחיי הכפר - עמוס עוז
      • ברכּוּת של קטיפה - יהודית בר-אל