אתמול סיימתי לקרוא את "הסיפור השלושה עשר" של דיאן סטרפילד. ספר שמתחיל מינורי, כמעט קאמרי, אבל נפרש ושאב אותי פנימה עד אשר לא הצלחתי להתנתק. ספר על אהבת ספרים, העונג והנחמה שמוצאים בעולם הוירטואלי.

תמיד אני נלחמת בעצמי, לקראת הדפים האחרונים. מצד אחד, רוצה לזרום ולדעת מה יהיה בסוף הסיפור ומצד שני - אובדן מתקרב. לא רוצה שייגמר.

בפעם הקודמת שנהנתי כל כך, היה זה כשקראתי את "צילה של הרוח" (לא זוכרת של מי), סיפור שהתרחש בברצלונה. וחשבתי, כשסיימתי לקרוא אותו, כמה תשוקה אפשר להזריק לתוך המילים ואיזה כיף זה ליצור ספר שמשמר ומעביר את כל הרגש הזה, בכל כך הרבה עוצמה ולכל כך הרבה אנשים.

הייתי נורא רוצה לדעת לגעת כך.