ב. הוא

היא התעוררה מאוחר והתמתחה, רגע תרה את ארץ התחושות החדשות והנעימות בכל חלקי גופה, ואז אחזה אותה בהלה, הרי היא מאחרת, ואין לה מושג מה השעה, והיא התלבשה מהר ורצה אל האולם הגדול, קלה מדי וגם נוכחת מאוד, כאילו צמח גופה בלילה לארבע כנפי תבל, רגליה נטועות חזק יותר בקרקע וגם ראשה קרוב יותר אל השמים וגם משני צדיה היא נמשכת אל קצותיו של העולם. הנערות ישבו שם, רוקמות ואורגות ותופרות, כל אחת במלאכתה, והמורה המשגיחה חייכה אליה כאילו לא איחרה, ולרגע, רק לרגע, חצתה את ראשה המחשבה שהמבחנים כבר התקיימו, והמלך דחה את עלמה מעליו, ומי כעת המועמדת? עד מתי יהיו שם כולן? 

אבל אף אחת מהנערות לא העלתה את הנושא, ובצהריים הלכו אל חדר האוכל וסעדו, ודיברו זו עם זו בנעימות, רק שקטות מעט יותר מהרגיל, והיא ישבה ושוחחה וחייכה ונשטפה באור מן החלונות הגדולים, ומדי פעם בלי הזמנה תקפו אותה רסיסי זיכרון מן הלילה, האצבעות המחוטבות שרפרפו על שדיה ואחר כך אחזו חזק, הנשיקות הקטנות המתוקות באחורי ברכיה, הלשון שליקקה את אצבעות רגליה וכאילו רחצה ומירקה את כל-כולה, ובאותו רגע התמלאה אור ודימתה לעצמה שכפי שהיא כרגע, היה נפתח לפניה ים סוּף...

ועם ההיזכרות התכווץ רחמה והמו מעיה כאילו הוא נוגע בה עכשיו, הבחור ההוא, הנער, האיש, מה הוא בכלל, פה דובדבן, עיניים יוקדות, נפשה בכפו, זר ומוכר.

האם יבוא שוב הלילה? שאלה את עצמה, אני אמות אם לא יבוא, חלפה בה מחשבה מוזרה והיא צחקה בתוכה כי כלל לא הרגישה כך, הרגישה כחתולה שבעה ושאננה ולא היה לה שום ספק שיבוא, ושום חלק בה לא זכר מהו מוות ומהו ייאוש. ובכל זאת חלפו בה המילים.

אבל כשהגיע סוף סוף הלילה, מהר ולאט, והיא שכבה במיטה ובועות התרגשות מתפוצצות בה, כבר התקשתה לחכות ותהתה איך הייתה שאננה כל כך, ולרגע ביקשה לשכוח אותו, לשכוח את כל הערגה הזאת ושוב לישון בשלווה בין סדיני הסאטן בלי דאגה של ממש מלבד גחמותיו של מלך ערטילאי. אבל עוד היא מבקשת להשתחרר ממנו והיזכרויות חטופות שוב כיווצו את רחמה: החיבוק האמיץ שאסף את כל כולה אליו עד שחישבה לטבוע בגופו החם, שאת ריחו שאפה מלוא ריאות ורצתה עוד, השפתיים המלאות שרפרפו על צווארה ובטוב לב אכזרי מצאו בדיוק את הנקודות שנשיקה בהן תצית עוד בעירה ועוד אחת. ואיך הבריש באצבעות את שערה וכמו השיב אותו לחיים אחרי שקמל מגעגועים לעלמה, ומלמל לעצמו בהשתאות: "זהב..."

ואף על פי שהייתה דרוכה לכניסתו ולא הייתה בה מחשבה אחרת מלבדו, לא הבחינה שנכנס עד שעמד בחדרה, שוב כאילו תמיד היה שם, והיא התמתחה לעומתו בשמחה והוא היסס רגע, כמחכה למוצָא פיה, וצל קל שבקלים חלף על פניו כשהיא לא אמרה דבר והוא קרב אל מיטתה בלי אומר ודברים. הוא שכב לצדה והיא היססה רגע לפני שהתחילה לגעת בו, רפרפה סולם מוזיקלי ממותניו במעלה עמוד השדרה שלו בקצות אצבעות ואחר כך בשפתיים שטעמו את עורו השוקולדי, וכשנאנח וגופו ביקש את אצבעותיה ואת לשונה העֵזה יותר, וכל מה שהטביע בה אתמול עלה ממנה אליו, להיכתב מחדש כמכתב תשובה בעור החלק שניחוחו משגע.

הם נרדמו כששדיה צמודים אל גבו ושפתיה בעורפו וידה על בטנו החמה, שכמו הקרינה שמש לתוך כף ידה, ומכף ידה זרמה השמש הזאת לעורקיה. שמש נוזלית. זהב, מלמלה אל עורפו והוא הושיט יד לאחור וחפן את ישבנה והצמיד אותה אליו, והיא זעקה. קודם לא ידעה שהתשוקה מכאיבה. והוא נפנה אליה והיא פישקה את רגליה ככל שיכלה, כמה שיותר, כדי להפסיק את הכאב, ולבסוף אמרה בקול שלא הכירה, שדמה קצת לקולו עשיר הצלילים, "בוא אליי..." והוא ציפה רגע למילה נוספת, שלא נאמרה, ואז פסק, "עוד לא," והושיט את ידו המרפאת ללטף ולשכך והיא עצמה את עיניה. "תסתכלי אליי," תבע, והיא פקחה את עיניה בכוח ונאחזה בעיניו גם בזמן שעוויתות העונג השתלטו.

ולמחרת כבר לא רצה אל האולם בבהלה אלא הלכה בצעדים כבדים, אחוזה קורי שינה וקורי עונג, וזקופה, כאילו כבר עכשיו היא המלכה. וכל היום זכר גופה את העונג, ושביעות רצון מנומנמת רבצה על עפעפיה. היא עשתה את כל מה שהיה עליה לעשות כמו מתחת למים, ורק בשיעור הריקוד בערב התעוררה פתאום, ובפיתולי המותניים ותנועות הירכיים סיפרה את כל מה שקרה לה בלילה, ולפתע הייתה רקדנית, והעדר היכולת הטכנית הרכין את ראשו בפני הנפש שביקשה לה ביטוי.

ובערב, במיטה, נעשתה הציפייה מתוחה ומענה. היא לא ידעה למה, אך חשה שדבר מה השתנה. בה, באוויר שהתעבה, בתדרים שהקיפו אותה. וכשהוא הופיע, הרגישה את השינוי גם בו. חיבוקו היה נואש. "זאת הפעם האחרונה שלנו," אמר. "מה?!" נרעשה. "מה פתאום! אתה לעולם לא תפסיק לבוא אליי! אתה לא יכול!"

"אני אפסיק," הוא הדף את ידיה הנשלחות אליו, אבל מיד אחר כך התנפל עליה בנשיקות. "אני לא אבוא יותר."

"אתה תמות ולא תפסיק לבוא אליי," היא ניסתה לסטור לו, לצבוט אותו, והוא הצליח איכשהו לחמוק אבל פתאום חדר אליה, חלק ומטריף, והיא לא להתענג רצתה עכשיו אלא לריב, לכעוס, היא לא תיתן לו לצאת, היא לא תיתן לו לצאת לעולם... אבל לאט לאט כבשה אותה הנעימות שבערסול, וכל תנועה שעשה בה צבעה את קצות עצביה בדבש.

"אתה ממלא את כולי," לחשה לו.

"כולי בך," השיב לה בעיניים רטובות.

ואחר כך נשאר בתוכה ללא תנועה ודמעותיו זלגו על לחייה והיא ליטפה את ראשו, מתחזקת בתחושה, באמונה, שהוא ישוב אליה, שלא יוכל שלא לשוב.

"תשאלי אותי..." התחנן בקול חנוק לתוך כתפה, "תשאלי." והיא לא הבינה וכשהרים את ראשו הביטה בעיניו בשאלה ונישקה את שפתיו בחום אך הוא הבין שלא יזכה לגאולה שהוא מחפש ושפתיו היו קפוצות וללשונה המגששת לא נפתח הפתח. "אני לא אבוא יותר," חזר, "זאת הפעם האחרונה."