דומה כי אין כמעט ויכוח היום בשני קצות הקשת הפוליטית, כי הנסיגה החד-צדדית מעזה, היתה משגה חמור. גם אלו התומכים בנסיגה ישראלית כוללת אל קווי 67´, סבורים שיש לסגת במסגרת הסכם כולל עם הרשות הפלשתינאית, ולא באופן חד-צדדי. הנחות היסוד עליהן ביסס אריאל שרון את רעיון ההתנתקות, כשלו בזו אחר זו. שרון סבר כי נסיגה מעזה תאותת לפלשתינאים על נכונותה של ישראל לסגת מרוב השטחים ולפיכך תקדם את הסכם השלום בין שני הצדדים. הוא גם סבר כי ברגע בו ישראל תוכיח לעולם את רצינות כוונותיה, אזי הלחץ הבינלאומי על ממשלת ישראל יקטן, ויאפשר לה לנהל ישיר מו"מ מול הפלשתינאים בלא מעורבות בינלאומית.

אבל יותר מכל האמין שרון, כי נסיגה ישראלית מרצועת עזה, תאפשר לרשות הפלשתינאית להתחיל ולכונן מוסדות מדינה, לקראת הקמתה של מדינה פלשתינאית לצדה של מדינת ישראל. את "הפחדות" הימין בדבר השתלטות הגורמים הקיצוניים על עזה וירי של טילים לעבר שטחה של מדינה ישראל, הוא דחה על הסף והבטיח כי ברגע בו לא תהיה ישראל בעזה, היא תהיה חופשית לפעול נגד כל פעילות טרור שתצא משטח הרצועה. ירי של טילים לעבר שטחה הריבוני של מדינת ישראל, הבטיח שרון, יתקל בתגובה קשה וחריפה, שתוציא למחבלים את החשק לתקוף את מדינת ישראל.

ההנחות הללו, שהיו בבסיס הרס עשרות היישובים ברצועת עזה וגירוש אלפי תושביהם היהודיים, מעוררות כיום גיחוך לנוכח אלפי הטילים שנורו על יישובי הדרום והפיכת רצועת עזה למדינת חמאסטן בחסות איראנית. כולם יודעים שזו רק שאלה של זמן, אימתי יאלץ הצבא לפעול באופן נרחב ברצועה, ואימתי הטילים הנורים משם המגיעים כיום צפונה מאשדוד, יגיעו הרבה יותר צפונה, אולי כבר בסיבוב הקרבות הבא.

הנסיגה החד-צדדית לא קירבה את השלום, לא הקטינה את הלחץ על מדינת ישראל ובוודאי אינה מאפשרת לה יד חופשית בפעילותה מול ארגוני הטרור, עיין ערך גולדסטון. מתנגדי הנסיגה רואים במצב הנוכחי משום חיזוק לעמדתם, אבל גם תומכיה הנלהבים סבורים שהיה זה משגה חמור לסגת בלי הסכם מפורט וחתום עם הרשות הפלשתינאית. הסכם שהיה מעביר לרשות את רצועת עזה באופן מסודר; הסכם במסגרתו היתה מקבלת מדינת ישראל תמורה כלשהי מהפלשתינאים, והעיקר — הסכם שהיה יכול למנוע את הפיכת הרצועה למרכז טרור רצחני.

אבל לא כולם מתבלבלים מהעובדות. בביטאון השמאל הקיצוני, כבר יש הקוראים להתנתקות שנייה והפעם מאזורים ביהודה ושומרון. העיתונאי הוותיק עקיבא אלדר כותב שם במאמר מנומק: "הלקח מההתנתקות מעזה הוא, שהגיע הזמן להתחיל בפינוי ההתנחלויות מהגדה המערבית". אמנם הוא מציע לעשות זאת "כמקדמה מוסכמת עם הרשות הפלשתינאית", אבל אין לו כל ספק כי "מהלך מעין זה יגדיל את מרחב התמרון הצבאי והמדיני של ישראל נגד ירי הטילים מעזה, ויצמצם את התמיכה העממית בחמאס".

לעיתים קשה למתבונן מן הצד להבין, כיצד זה אנשים שפויים, עם חשיבה שכלית, מתקבעים בהשקפת עולמם, ושום דבר אינו יכול להזיז אותם מעמדתם הנחרצת, גם לא העובדות בשטח. איך יתכן כי "הלקח מההתנתקות בעזה" הוא שיש להתחיל בפינוי ההתנחלויות בגדה המערבית? אם יש לקח מההתנתקות בעזה, הוא הסכנה החמורה מהשתלטות החמאס גם על יהודה ושומרון. איך מבטיחים שזה לא יקרה? גם לפי דעתו של אלדר, אין לפנות את כל ההתנחלויות אלא להותיר על כנם את גושי ההתיישבות הגדולים. האם יש מישהו מבין הפלשתינאים שמוכן להסדר שכזה? האם יש מנהיג פלשתינאי שמוכן לוותר על זכות השיבה? האם נשמע איזה קול שפוי בין הפלשתינאים, שמוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים, בלי "אבל" ובלי התחמקויות?

בעוד חודשים ספורים, אמורה עצרת האו"ם להצביע בעד הקמת מדינה פלשתינאית, עובדה שתהפוך בעיני העולם את יהודה ושומרון לשטח פלשתינאי ריבוני, ואת מתיישביו היהודיים לפולשים בלתי חוקיים. לא נראה שממשלת נתניהו עושה צעד של ממש לקדם את פני הרעה, מלבד ניסיונות חסרי סיכוי לשכנע את מדינות המערב להתנגד להחלטה שכזו. מתרבים הקולות הקוראים לממשלת ישראל לשוב למו"מ מול הפלשתינאים ולנסות לקדם הסכם, לפני שזה ייכפה עליה. אבל גם אלו סבורים כי רעיון ה"התנתקות" אותו מציע העיתון השמאלני הקיצוני, הוא בוודאי היותר גרוע מבין הרעיונות המוצעים, לאחר שכבר כשל פעם אחת, מה שאינו מונע משמאלנים מעין אלו, להמשיך לדבוק בעמדתם בלי שהעובדות בשטח יבלבלו אותם.