פסח הגיע. טוב, כמעט

אבל החלק המעצבן שלו כבר פה: ל-נ-ק-ו-ת.

אז לפני שמנקים עושים סדר בבית, מחזירים את הכל למקום, מסננים קצת דברים.

אני גדלתי בבית שמרפי כנראה אהב מאוד. שמרתי ושמרתי כי "אולי תרצי את זה מתישהו" ולא רציתי את זה מתישהו כבר שנים. ואז, יום אחרי שהיה לי האומץ להגיד שלום יפה, כמובן שהגיע המתישהו...

מרפי הזה...

אז עשיתי לי "חוק" קטן, מה מותר לשמור ומה לא. את העבודות שלי שמרו לי מהגן או מבית ספר. אז מה, עכשיו אני אתחיל לזרוק? אחרי כל הזמן הזה? לא חבל??? הם יכנסו להגדרה של מה שלא זורקים. האמת, לפעמים כיף למצוא משהו שעשית לפני כמה שנים טובות ולראות את שינויים.

אבל יש דבר אחד שלא השתנה. למדתי בתיכון לאמנויות בירושלים. לפני שיעורי הציור הינו מורחים חומר על קרטון ביצוע כדי להכין את משטח העבודה. לפעמים, אם הרשינו לעצמינו קצת יותר, הינו קונים קנבס. כזה שאפשר אחר כך ישר לתלות. כזה שגורר אחריו הרבה ציפיות. בעיקר של מי שמצייר עליו. הציפיות האלה, חברות טובות של מרפי כנראה. בכל פעם שהיתי מתחילה לצייר על הקנבס שום דבר טוב לא היה יוצא. הייתי נלחצת. הרי עכשיו חייב לצאת לי משהו טוב! כמובן שכשתצייר על חתיכת דף מלוכלכת וקרועה הפלא ופלא, תגיע למשהו שאתה מאוד אוהב.

(איור שעשיתי בזמן השירות הצבאי על חתיכת קרטון שמצאתי)

אז למדתי להבין, לפעמים, זה חלק מהיופי, חלק מהשיטה. גם היום כשיש לי קנבס, אני יודעת שזה פשוט לא הולך לעבוד. זה כאילו שמישהו יושב ומסתכל עלי עובדת. בודק אותי. אם יש משהו שמקשה על עבודה למאייר/ לצייר/ מעצב וכו' זה שמישהו יושב ומסתכל עליו עובד. אני צריכה את הזמן שלי והשקט שלי לעבוד. ואז כשאני עם עצמי, אני מרשה לעצמי לעשות "טעויות" כאלה שכשמסתכלים עלי אסור לעשות. פתאום יוצא משהו מעניין. כזה שלא היה יוצא אם הייתם מסתכלים.

(איור מתוך ספר סקיצות מתקופת התיכון)

אז אם יוצא לכם לראות לפעמים אנשים שיושבים בחוץ ומציירים, אלא אם הם מזמינים אתכם,

תנו להם את ההרגשה שאתם לא באמת שם. אחר כך, הם יוכלו להדפיס את זה על קנבס ולצחוק למרפי בפנים! זאת השיטה שלי.  

שיהיו לכם נקיונות מלאי זיכרונות וחג שמח!