אמסטרדם. 10 חודשים אחרי הפיאסקו שלי במרתון טבריה.

תקופה קשה עברה מאז. פציעה שהשביתה אותי לחודש וחצי, אימונים בחום יולי-אוגוסט השנוא עלי.

התאמנתי קשה יותר וחזק יותר מקודם, כדי לא ליפול שוב ולפגוע בקיר. 1,500 ק"מ בריצות בעליות הנוראיות של נוף כרמל, בשבילים המאובקים של עמק יזרעאל, והנה, לפני ששמתי לב, ריצת הכנה של 35 ק"מ לאורך החוף, ואני כאן. המקום האהוב עלי בעולם, וחורף! איזה כיף. מהקיץ של ספטמבר בארץ לחורף של צפון אירופה.

יומיים לפני המרתון, אני מתעורר בלילה מהשינה. שריר התאומים נתפס קלות. לא נורא, אני מתהפך לצד שני ומנסה למשוך את השמיכה בעזרת הרגל. ואז השריר נתפס באמת… אחרי שהצלחתי לרדת מהנברשת מרוב כאבים, שום עיסוי ומשחה לא עוזרים. ביום למחרת, היום שלפני המרתון, אני מסתובב בבתי מרקחת וקונה משחות מסוגים שונים כדי לשחרר את השריר. כלום לא עוזר.  אני מתייצב לריצה ביום קר כשאני צולע קלות.

בקו ההתחלה הכל נשכח. 11 אלף רצים באיצטדיון האולימפי. אווירה מחשמלת, המון קהל. כל העיר עומדת ברחובות לעודד. אנו עומדים צפופים לאורך המסלול (רקורטן משובח?) והנה יריית הפתיחה. 11 דקות עוברות עד שאני עובר את קו ההתחלה. 11 דקות בהן שירי טראנס בווליום אדיר מעיפים את רמת האדרנלין והדופק לשמיים. הנה השער מגיע, וזה מתחיל. אני רץ.

וונדל פארק, המוזיאונים, שכונות מגורים… בכל מקום אנשים עומדים ומעודדים, משמיעים מוזיקה, מחלקים עוגיות. איזו חגיגה. אני בכלל לא זוכר את השריר התפוס.

21 ק"מ. חצי הדרך. אנחנו עוברים בשכונה מדהימה ביופיה לאורך נהר האמסטל. תחנות רוח, סירות עם מעודדים. אני מתרכז בבחור שרץ לפני. ארנולד קוראים לו. זה כתוב על החולצה. ארנולד וג'קי. רצי בריסל. יאללה ארנולד, אני אחריך.

25 ק"מ. השריר מזכיר לי את קיומו, ומפריע לשלוות הריצה. עם כל צעד אני מרגיש אותו יותר, ולאט לאט האימה מחלחלת. אני שוב לא אסיים. העורב צץ לפתע שוב. לא התגעגעתי אליו.

תירגע, אני אומר לעצמי. בלי פניקה. אני מתרכז בחולצה של ארנולד ומתרכז במנטרה שלי: My feet hurt ‘cause I’m kicking ass . זה עוזר, חלקית. ב-30 ק"מ כבר ממש כואב לי, והאימה אוחזת בי. אני מאט את מהירות הריצה ונותן לארנולד להתרחק ממני קצת. המחשבות לא עוזבות אותי, והעורב, הנבלה, לא מוסיף לביטחון העצמי שלי.

32 ק"מ, כאן חטפתי את הקיר בטבריה. אני מיישיר מבט, ורואה את ארנולד טס לעננים. כשהוא נוחת, הוא אוחז את שריר הירך ומתפתל מכאבים. ג'קי עוזרת לו להמתח, והוא צורח. אני עובר לידו, ורואה את פניו מיוסרות בכאב. המרתון שלו נגמר. ושלי?

לעצור? להמשיך? הכאבים ברגל נוראיים. התאמנתי 10 חודשים, שילמתי המון כסף. ככה זה יגמר? אני שוקל להשבר ולהפסיק. רק ללכת, קצת. אבל אני יודע שאם אני הולך זה הסוף.

אנחנו כבר לא בשכונה היפה, אלא באזור תעשיה די דוחה. אני חושב על ארנולד ועל החוויה שלו מהמירוץ. הוא ישאר מצולק נפשית מזה, אין לי ספק.

כדי להסיח את דעתי מהכאב בשריר התאומים אני מחפש משהו להתרכז בו. שלט ענק לבן על קיר מפעל אומר בפשטות: Just Do It!. פרסומת. פתאום זה מחלחל לי במוח. Just Do it! Just Do it!

פשוט תעשה את זה. רוץ. זה מה שאתה אוהב לעשות. שכח מהכל ורוץ. באת להנות, לא?

פתאום הכל ברור לי. משום מקום נוחתת עלי שלווה אדירה וחיוך עולה על פני. למה אני מחייך? לא ברור. אבל אני רץ. מהר ומהר יותר.

6 דקות לק"מ, 5:45, 5:15. מהר מידי, אני אומר לעצמי, אבל זה לא בשליטתי יותר. אני שועט בקצב מסחרר ברחובות אמסטרדם, כשמסביב המונים מעודדים וצועקים, ושוב אני רץ כבר בתוך ים של אנשים הולכים. כמו בטבריה, אבל הפעם אני לא אכנע. 35 ק"מ, 36, השלטים חולפים במהירות על פני, ואני אפילו לא עוצר בתחנות השתייה, רק רץ כמו מטורף, במה שנדמה כטיסה שאין לי עליה שום שליטה.

שוב נראים מרחוק המוזיאונים, והפארק, ואני טס. השרירים ברגליים צורחים וחורקים, אבל אני לא בעניין. מוצא את עצמי אומר בקול "שתוק!" כשהשריר הארבע ראשי ברגל ימין משדר סימני מצוקה. על שריר התאומים הכואב אני אפילו לא חושב.

האצטדיון. אני נכנס במנהרה ורץ לאורך המסלול לכיוון קו הגמר וחוצה אותו באופוריה מוחלטת. מישהו מלביש על צווארי מדליה ומעין שכמיית ניילון להגנה מפני הקור. אני כל כך מאושר שאין לי מילים לתאר עד כמה.

בכניסה אני מבחין בילד שלובש חולצה ועליה כתוב:

בק"מ ה- 32 חשבתי שאני הולך למות

בק"מ ה-35 רציתי למות

בק"מ ה-38 כבר ידעתי שאני מת

בק"מ ה-42  ידעתי שנהייתי קשוח מידי מכדי למות

וואללה.

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך).  ההצטרפות באתר של אלי שחף ובפייסבוק