רשימת הסרטים שיוקרנו השנה בפסטיבל קאן, נחשפה היום (14.4) לתקשורת. יש סיכוי טוב שכבר שמעתם שסרטו של יוסף סידר, "הערת שוליים", התקבל לתחרות היוקרתית על פרס דקל הזהב. נציגויות ישראליות נוספות נמצאות בתחרות הסרטים הקצרים, שם מתחרים "בפתח ביתי" של ענת קוסטי מבצלאל ו"על מרתה לעוף" של מעיין ריפ מאוניברסיטת תל אביב. נוסף על כך, אלעד קידן, שזכה בתחרות הסרטים הקצרים לפני שלוש שנים, משתתף בתכנית שאמורה לסייע לו לגייס משקיעים ותומכים לסרטו העתידי "Of Our Economical Situation".

בכל שנה, אני תוהה מחדש למה פסטיבל קאן זוכה לכל כך הרבה תשומת לב תקשורתית. הסרטים המתחרים בו הם בעלי ערך שיווקי נמוך ורובם לא זוכים להפצה רצינית מחוץ לארצם. הפסטיבל גם לא משפיע על המרוץ לאוסקר כמו פסטיבלי ונציה וטורונטו ולא מתגלים בו השמות הגדולים של מחר כמו בסאנדאנס. הפרס הולך לרוב לסרט שרק חתך קטן מהאוכלוסיה ימצא מעניין ולהוציא שובר קופות פוטנציאלי סמלי, הפסטיבל לא תורם דבר להכנה לקראת הקיץ העמוס בלוקבאסטרים שמגיע מייד אחריו. לכאורה, פסטיבל קאן רחוק מלהיות הפסטיבל הרלוונטי ביותר לעולם הקולנוע ויש בו אפילו ניחוח של אליטיזם מנותק מהמציאות. אז מה עושה אותו לכזה נחשב?

התשובה כנראה קרובה לתשובה מדוע האוסקר הוא טקס הפרסים החשוב ביותר, למרות שהבחירות שלו לא תמיד רלוונטיות. יודעים לשווק אותו ככזה, עד שאנחנו מקשרים אוטומטית בין שמו של הפסטיבל לבין איכות ובית ליוצרים החשובים ביותר של ימינו. זה לא בהכרח נכון. כמו שמרטין סקורסזה היה במאי משפיע ונערץ הרבה לפני שזכה באוסקר על "השתולים", גם המתחרים בקאן נחלקים בין שמות גדולים שאמורים לעורר עניין, גם אם הם מעבר לשיאם, לבין שמות לא מוכרים יחסית שרק מי שנוהג לרבוץ בפסטיבלים מסוג זה, ראה את סרטיהם הקודמים ויכול לחוות עליהם דעה רצינית. מה שכמעט ולא קיים בפסטיבל קאן, אלה השמות הגדולים של היום. לא תראו שם בכורה לסרט הבא בסדרת "דמדומים" וגם לא הצצה בלעדית ל"אקס מן: ההתחלה". פסטיבל קאן מתקיים במין יקום סינפילי מקביל שבו עצם ההזמנה להשתתף משולה לקבלה לפנתאון. מי שפונה להנהלת הפסטיבל ומצליח לעבור את הסינון, כבר יכול להתגאות בכך שסרטו הוצג בפסטיבל קאן. מי שהוזמן במיוחד, בכלל השיג מעמד אלמוות בקרב מביני עניין.

אולי נדמה שאני ציני, אבל דווקא יש לי הרבה חיבה כלפי פסטיבל קאן. נכון שכמעט מעולם לא זכה שם סרט שהחשבתי לטוב במיוחד (ובכמה מקרים, התחרו דברים שהיו יצירתיים יותר אם היו מקליטים עליהם את הגרלת הלוטו), אבל אני אוהב את הגאווה שבה אפשר לומר על סרט שהוא הוצג בפסטיבל קאן ולזכות להערכה גם ממי שחושב שמדובר בארוע מוזיקלי לחנוכה. מארגני הפסטיבל יודעים שעושים להם כבוד והם מנצלים אותו היטב כדי לעורר עניין בכל פעם מחדש. הניתוק האירופאי עושה פלאים כשרוצים ליצור רושם. זה ליגת האלופות, מדריך מישלן, יריד הספרים של פרנקפורט, טוסקנה, פרס נובל. היכולת האירופאית המופלאה לערוך טקסים מגושמים ולהתעלם מדרכים עקיפות. החשיבות העצמית שמשתמשת באדם הפשוט כמשל, אבל מעולם לא חוותה את חייו. פסטיבל קאן לא מדבר אל העם, הוא מדבר אל המלוכה ומשכנע אותה שאצלו הכסאות הכי נוחים והפופקורן הכי איכותי. העם רואה שהמלוכה מאמינה ומבין שמה שטוב למלך, טוב גם לקבצן. אני אוהב דברים כאלה, כי הם משמרים את הקולנוע ברמה של אמנות. הם מזכירים שסרט לא צריך להכניס מעל 200 מיליון דולר כדי להצדיק את קיומו. אם התגלגל לידי מוסף הארץ ואני רואה על השער תמונה של שחקנית מסוימת, אני יודע שהיא באמת מוערכת ושמישהו שלא שמע עליה עד עכשיו, ירצה לשמוע מרגע זה ואילך.

בתום הקשקשת המתרפסת הזו, בואו נביט על כמה מהשמות היותר בולטים שמציעה התכניה של 2011:

מועמדים לדקל הזהב

הערת שוליים: הסרט הכי חשוב לנו, כישראלים. מבחינת עולם הקולנוע, נדע מה חשיבותו בהתאם לתגובות מההקרנה. יוסף סידר הוא כרגע אחד משני הבמאים הישראלים (לצד ארי פולמן) שרובצי פסטיבלים הכי צמאים להכיר. סרטו הקודם, "בופור", זכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין והיה המועמד הישראלי הראשון לאוסקר מזה עשרים שנה. המפעל שהכי מושפע כעת הוא פרס אופיר. מעצם התקבלותו לתחרות על דקל הזהב, הערת שוליים הוא כעת המועמד המוביל במרוץ לפרסי אופיר. אני יודע שהחלטתי לזנוח את ההתעסקות באופיר אחרי שהבנתי שרוב המרוץ מתרחש הרחק מעיני התקשורת, אבל אין ספק שמדובר בנקודת פתיחה מצויינת לסידר, שכל שלושת סרטיו הקודמים נבחרו לייצג את ישראל באוסקר (שניים כזוכים, אחד בעקבות פסילת "ביקור התזמורת"). הסיפור, על אב ובנו חוקרי תלמוד שהגישות השונות שלהם לתחום הופכות ליריבות של ממש כשזכיה בפרס ישראל נכנסת לעניין, דורש טיפול עדין ורווי ניואנסים. שחקנים טובים, בדמות ליאור אשכנזי ושלמה בראבא, יש לו. במאי מתאים, קשה לומר. סידר הוא בעיני הגרסה הישראלית לרון האוורד - הוא עושה הכל נכון ועדיין, מצליח לפספס את הפואנטה.

חצות בפריז: סרטו החדש של וודי אלן הוא גם סרט הפתיחה של הפסטיבל, משבצת יוקרתית מאין כמותה. זה לא הופך אותו לסרט טוב. די ברור שהוא נבחר לארוע הפתיחה בגלל הבמאי ולא כי מצאו בו משהו יוצא דופן שחייבים לחשוף בפני מאות עיתונאים מרחבי העולם. התפקיד של סרט פתיחה הוא לעורר עניין מראש ולא לאחר הקרנתו. וודי אלן מתאים לתפקיד הזה. הוא שם ותיק ומוכר כמעט בכל בית מערבי, אבל מחזיק גם בתווית של איכות וניחוח אירופאי (למרות שרוב סרטיו מתרחשים בניו יורק). בעשור האחרון, עשה בעיקר סרטים בינוניים ורק אחד או שניים באמת זכו להערכה גורפת. קשה לי להאמין שחצות בפריז יזכר כאחד הגדולים שלו, אבל סרט של וודי אלן הוא תמיד דרך טובה להתחיל פסטיבל.

העור בו אני חי: מתאור העלילה, זה לא נשמע כמו סרט פסטיבלים. מנתח פלסטי יוצא למצוד בעקבות הגברים שאנסו את בתו. במקרה הטוב, נדמה שמדובר בסרט של דיוויד קרוננברג ובמקרה הרע, של סטיבן סיגל. אלא שאת הסרט הזה ביים פדרו אלמודובר ואת פדרו, רובצי הפסטיבלים אוהבים. אני לא מהאוהדים הגדולים של סרטיו, הוא וולגרי וטלנובלי מדי לטעמי, אבל אי אפשר להתווכח עם ההערצה הגדולה לה אלמודובר זוכה מחוגים שונים, אליטיסטים ועממיים כאחד. אני לא יודע מה גורם לכל כך הרבה אנשים להתאהב בסרטיו, אבל צפו להרבה עניין תקשורתי סביב הסרט הזה.

Set Me Free / Le Gamin Au Velo: בעוד אלמודובר פופולארי גם בקרב מי שאינו מבקר סרטים למחייתו, האחים ז'אן-פייר ולוק דרדן הם תעלומה. שני סרטים שלהם כבר זכו בדקל הזהב, למרות שחבר השופטים מתחלף מדי שנה. הם מקבלים בו זמנים ביקורות מהללות ושנאה מוחלטת מצד מעט האנשים ששמעו עליהם ולמעשה צפו בסרטיהם. הסגנון שלהם נחשב משעמם, חסר פואנטה, צורם לעין ומעצבן באופן כללי. לא הצלחתי לשרוד יותר מחצי שעה של "הילד" (או שזה היה "רוזטה"? אני בכנות לא זוכר), אבל אנשים חזקים ואמיצים ממני ראו יותר מסרט אחד של הדרדנלים וסבלו מכל רגע. איכשהו, בפסטיבל קאן הם נחשבים לאלילים. כל סרט שלהם נכנס לתחרות על דקל הזהב וזוכה לתגובות נלהבות, למרות שהם שנואים על כל מי שהעז לעיין בעבודתם מחוץ לפסטיבל. אולי זה משהו בשמפניה?

עץ החיים: כנראה הסרט הרלוונטי ביותר למרוץ לאוסקר בשנה הבאה. אחרי מספר דחיות בהפצה, סרטו החדש של טרנס מאליק יזכה לבכורה עולמית בפסטיבל קאן ולא ישאר כסא פנוי אחד באולם. לא ממש ברור לי למה הסרט הזה מוזכר שוב ושוב כמתחרה רציני לאוסקר. מאליק היה מועמד פעם אחת, על "הקו האדום" והסרט היחיד שעשה בינו לבין עץ החיים, הוא "העולם החדש" הכושל. נכון ששיטות העבודה שלו חריגות במידה שעושה אותו חביב על מרצים לקולנוע (למשל, ההתעקשות לצלם רק עם אור טבעי, מה שגורם לעבודה על כל סרט להימשך מספר שנים), אבל עץ החיים מצליח איכשהו להזדחל לכל תחזית מוקדמת לאוסקר, מבלי שמישהו צפה בו. הטריילר והפוסטר לא נותנים כמעט שום מידע על עלילת הסרט ולמעשה, רק מבלבלים יותר. ידוע שהוא עוקב אחרי משפחה לאורך מספר עשורים ושבין השחקנים נמצאים בראד פיט, שון פן וג'סיקה צ'אסטיין. באמת שלא ידוע מעבר לזה, מה שרק הופך את מי שיהיה נוכח בהקרנת הבכורה לבעל ידע רב ערך.

Habemus Papam: בתרגום חופשי, שם הסרט הוא "יש לנו אפיפיור" וזה כנראה מייצג את אופיו הביקורתי. נני מורטי לא זר לפסטיבל קאן והתחרה על דקל הזהב מספר פעמים בשלושים וארבע השנים האחרונות. סרטו מ-2001, "חדרו של הבן", זכה בדקל הזהב והביא למורטי חשיפה לקהל חדש שלא הכיר את סרטיו הקודמים. תאור העלילה של הסרט החדש מזכיר באופן מוזר את "נאום המלך" ועוסק ביחסים בין אפיפיור חדש למטפל שלו. אחרי ששלח חצי ביקורת לעבר סילביו ברלוסקוני ב"הקיימן", קשה להאמין שמורטי יציג את מוסד האפיפיורות באור אוהד במיוחד.

מלנכוליה: הנה עוד שם ששום פסטיבל אינו שלם בלעדיו - לארס פון טרייר. אחד האנשים הכי מעוררי מחלוקת בעולם הקולנוע, יצר סרט על סוף העולם הקרב. נושא אופטימי, כהרגלו. עיקר המחלוקת סביב פון טרייר נובעת מכך שחלק מהאנשים טוענים שהוא אחד הגאונים הקולנועיים הגדולים של כל הזמנים וחלק לא מוכנים לגעת בסרטיו עם כפפות ניילון, מחשש להידבק במשהו. אני נוטה לקבוצה השניה, שלארס פון טרייר פשוט נמאס עליה. את אלמודובר אני לא מבקר, כי אני משוחד כנגדו, אבל אני מוכן לתת צ'אנס לכל סרט בבימויו שטרם ראיתי ועשוי לשנות את דעתי כלפיו. לארס פון טרייר הוא מסוג הבמאים שרק לשמוע את שמם עושה לי רע. בעוד אני מעריך את הנכונות שלו לעמוד באתגרים שהוא מציב לעצמו, בין אם מדובר בדוגמה 95, או סרט מוזיקלי, אני מתקשה לסבול את המיזנתרופיה העולה מסרטיו ואת התחושה שהוא לא עושה סרט בשביל לספר סיפור, אלא ככלי תעמולה לאמונותיו. זו גם הסיבה שהוא מאוד מוערך בידי הקבוצה השניה. אין לו פשרות והוא תמיד מחפש לחדש ולזעזע. לי זה לא עושה את זה, אבל לרובצי הפסטיבלים זו חוויה.

We Need to Talk about Kevin: רציתי לכתוב שבניגוד לשמות האחרים שמוזכרים כאן, לין רמזי לא התקבלה לתחרות בזכות שמה, אלא בזכות סרט שפשוט נראה ללקטורים משובח. אלא שבדיקה מהירה בעברה של רמזי מצביע על רומן לוהט עם פסטיבל קאן. היא זכתה פעמיים בפרס חבר השופטים לסרט קצר ובשני פרסים נוספים על סרטה "Morvern Callar". היא אולי זרה לשאר העולם, אבל בהחלט לא לקאן. יש לסרט הזה גם חשיבות עבורי כמנחש אוסקר. טילדה סווינטון, המגלמת אישה שבנה יצא למסע הרג בבית ספר, מוזכרת כבר עכשיו כמועמדת אפשרית לאוסקר לשחקנית ראשית. בהתחשב בנדירותם של תפקידים ראשיים באמת אטרקטיביים לנשים בשנים האחרונות, תגובות מספיק טובות והפצה מתוזמנת היטב, עשויות להחזיק את סווינטון במרוץ עד סופו ואולי אף לקרב אותה לאוסקר שני. בכל אופן, אני מצפה לאזכורים שלה כמתחרה חזקה על פרס השחקנית בפסטיבל.

היפהפיה הנרדמת: לכאורה, סרט פנטזיה קסום ומרהיב. לא ידועים לי פרטים רבים על העלילה, אבל נראה שאמילי בראונינג מגלמת סטודנטית שנמשכת לעולם אגדות מסתורי. מפתיע למצוא סרט כזה בפסטיבל קאן, שנוטה באופן ברור לטובת סרטים ריאליסטיים. תאור העלילה ב-IMDb כולל את המילה "אירוטי", כך שלא מדובר בעולם אגדות בסגנון דיסני, או אפילו פיטר ג'קסון, אלא יותר בסגנון ראלף בקשי. קשה לנחש איך בדיוק זה יתבטא ומה קהל היעד של הסרט, מאחר וזהו סרטה הראשון של הבמאית ג'וליה לי ואין לה עבודות קודמות שניתן להשוות אליהן. מעצם היותו מתחרה על דקל הזהב, אני מנחש שזה לא בדיוק פרסי ג'קסון.

Un Certain Regard:

חסרת מנוחה: סרטו של גאס ון סנט, שיפתח את המסגרת הזו שברצינות אין לי מושג מה החשיבות שלה. ברור לי שזה פחות מדקל הזהב, אבל עדיין מדובר בפרס יוקרתי, נכון? בכל אופן, גאס ון סנט הוא אחד השמות הגדולים של הקולנוע האמריקאי העצמאי. עם שתי מועמדויות לאוסקר (סיפורו של וויל האנטינג, מילק), הוא מוכר גם לקהל מיינסטרימי, אם כי פחות בשמו ויותר בתור זה שביים את הסרט שבו שון פן הומו. כמו לארס פון טרייר, גם גאס ון סנט אוהב לאתגר את עצמו ולהסתובב עם תואר אצולה אירופאי בשמו. "אלפנט" (2003), הנוראי בעיני, הביא לו את דקל הזהב, אולם באופן מפתיע, זו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמן לפסטיבל קאן. יתכן והוא אמריקאי מדי לטעם המארגנים, או פשוט קרוב מדי להוליווד. חסרת מנוחה עוסק בנערה גוססת שמתאהבת בנער חובב לוויות. השניים פוגשים ברוחו של טייס קמיקזה יפני ועדיין, זה צפוי להיות אחד הסרטים היותר קלים לעיכול בפסטיבל.

מרתה מרסי מיי מרלין: סרט הביכורים של שון דרקין מעורר הרבה עניין מאז שנחשף לראשונה בפסטיבל סאנדאנס. ה"כוכב" הגדול שלו הוא ג'ון הוקס, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו ב"קר עד העצם". אליזבת אולסן, האחות הלא תאומה של אשלי ומרי קייט, משחקת פרנואידית שנמלטה מכת ומנסה לחבור מחדש למשפחתה. בדרך כלל, סרט סאנדאנס שמוזכר כמתמודד על האוסקר, לפחות אוסף שם איזה פרס או שניים. מרתה מרסי מיי מרלין מגיע לפסטיבל קאן ללא שום פרס באמתחתו ובשל היותו נורמלי מדי, גם עם סיכוי מאוד נמוך לקטוף משהו מהצרפתים מלבד תאריך הפצה נוח.

מחוץ לתחרות:

הבונה: שני שמות מעניינות קשורים לסרט הזה. קודם כל, ג'ודי פוסטר בכס הבמאית, לראשונה מאז שנות התשעים. אם תהיתם לאן היא נעלמה בזמן האחרון, התשובה היא הסרט הזה. השם הלא פחות (ואולי אף יותר) מסקרן הוא מל גיבסון, בתפקיד הראשי כאדם שמתקשר רק דרך בובת יד בצורת בונה. לא בונה עם קסדה צהובה כמו בוב, אלא כזה שמכרסם עצים. צוות השחקנים כולל גם את ג'ניפר לורנס (קר עד העצם), אנטון ילצ'ין, ג'ון סטיוארט בתפקיד עצמו ומישהו בשם יוסף הרצוג. הבונה מעורר עניין כבר זמן רב, לא כל כך בגלל כישורי הבימוי של ג'ודי פוסטר, כמו בגלל הפיכתו של מל גיבסון לאיש הרע של הוליווד. אחרי סרטים בעלי ניחוח גזעני ומספר התבטאויות אנטישמיות והתפרצויות אלימות, גיבסון מגלם דמות שאמורה לעורר סימפתיה. הוא לא שחקן כזה טוב, אז המשימה נראית קשה במיוחד.

שודדי הקריביים: זרמים זרים: כן, באמת. בפסטיבל קאן נהוג לשמור מקום מחוץ לתחרות לסרט בעל פוטנציאל לשבור קופות והפרק הרביעי בטרילוגיית שודדי הקריביים (כשל לוגי שמעולם לא עצר איש בהוליווד) נבחר למלא משבצת זו השנה. אולי זה נובע מכך שמופיעים בו ג'וני דפ ופנלופה קרוז, שחקנים חביבים על רובצי הפסטיבלים. אולי כי רוב הסרטים הגדולים של הקיץ הם עיבודים לקומיקס על גיבורי-על ובפסטיבלים עדיין לא רואים בזה חומר ראוי להקרנה בפני מבוגרים. אולי זה פשוט מה שהצליחו להשיג. תהיה הסיבה אשר תהיה, מפיקי הסרט לא יכלו לצפות לחדשות טובות יותר טרם ההקרנה. רבים מזלזלים ביכולתה של הסדרה לסחוב עוד סרט מבלי להימאס, במיוחד אחרי עזיבתו של במאי שלושת הפרקים הראשונים גור ורבינסקי והחלפתו ברוב מרשל שמלבד "שיקגו", אין לו הצלחות גדולות ברזומה. הקרנה בפסטיבל קאן יכולה רק לשפר את יחסי הציבור של הסרט. אם התגובות יהיו חיוביות, יוכלו לקדם אותו ברחבי העולם עם ציטוטים נלהבים של מיטב המבקרים. אם התגובות שליליות, ממילא אין מה לצפות מאנשים שנותנים פרסים לאחים דרדן.