"והגדת לבנך" י. ויין זוהי ההזדמנות שלנו ההורים להעביר לדור ההמשך שלנו את ההיסטוריה רבת ההוד של עמנו
מרן בעל ה"חתם סופר" זצוק"ל אסר על פרנסי עירו להפריעו בזמן מסירת השיעור בישיבה. היה זה בבחינת חוק בל יעבור! "הנחלת התורה לתלמידים קודש קודשים היא ואין להפריעה בשום פנים ואופן", הטעים מרן זיע"א. ישיבתו בפרשבורג גדלה והתפתחה, מכל קצווי תבל הגיעו המוני צורבים צעירים להסתופף בצילה וליהנות מאורו הגדול של ראש הישיבה הנערץ, אך "משכילי" העיר שהצלחתה הייתה לצנינים בעיניהם עשו ככל שביכולתם להזיקה. באחד הימים התלוננו אותם "משכילים" באזני השלטונות המקומיים וטענו כי החזקת הישיבה מטילה מעמסה כבדה על העיר כולה. הכבדה זו, גורמת לכך ששאר עניני העיר מוזנחים ואינם באים לידי טיפול הולם. כצפוי, תביעת הדיבה התקבלה ויצא צו הדורש לסגור את הישיבה על אתר. הגזירה הנוראה הגיעה לאזנם של פרנסי העיר ואלו מיהרו בחרדה למעונו של מרן בעל החת"ס לספר לו את המתרחש. אולם הייתה זו בדיוק השעה שהוקדשה עבור תלמידיו, זמן השיעור שהיה שייך רק לתלמידי הישיבה. מאחר וסכנת הסגירה איימה במלוא עוזה, התירו הפרנסים לעצמם להפר את הוראתו של החת"ס ולהפריעו בשעת השיעור. "הישיבה בסכנת סגירה, השלטונות דורשים לפזר את תלמידיה", זעקו במר ליבם. מרן החת"ס הרים את עיניו מן הגמרא שהייתה מונחת לפניו, האזין לדברים והמשיך במסירת השיעור כאילו לא שמע עתה דבר נורא. הפרנסים שחששו שמא הרב היה שקוע כל כך בתורה הקדושה ולא האזין לדבריהם, חזרו שוב על השמועה האיומה. מרן החת"ס שמע ושוב שקע בהוויותיה של הגמרא האהובה. בפעם השלישית, כאשר זעקה חדה שיצאה מפיו של ראש הקהל הישיש פילחה את חלל החדר "רבי חייבים לעשות משהו" השיב מרן החת"ס רק שתי מילים: "אני עושה", והמשיך במסירת השיעור. ההמשך היה שבחסדי שמים בוטלה הגזירה והחיים שבו למסלולם כבראשונה. לימים הסביר מרן החת"ס לתלמידיו את פשר הנהגתו באותה עת. הפעולה שמסייעת להגברת לימוד התורה יותר מכל, המעשה שנדרש מאיתנו כדי למנוע גזירות קשות המאיימות לבטלה חלילה, הוא לימוד התורה! "חפצתי", אמר מרן החת"ס, "להבהיר לפרנסי העיר, כי בלימוד התורה הקדושה ובהרבצתה לתלמידים, פועלים את הפעולה האמיתית. רק כך אפשר לבטל כל גזירות קשות ופורענויות המתרגשות עלינו חדשות לבקרים. אם עושה אני את המוטל עלי, הקב"ה ידאג ליתר הדברים". כל איש ישראל מבקש להנחיל לבניו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. אם בכל השנה כולה מצווים אנו על מצוות חינוך, על אחת כמה וכמה מצווה מיוחדת היא בימים אלו בהם נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא וגו´". ההצעות והפיתויים המוצעים לכך, רבים הם. "טכניקות ושיטות" שונות מתפרסמות חדשות לבקרים. ממזרח וממערב מגיעות הידיעות על "המצאות" ייחודיות ש"הוכיחו" עצמן בגידול ילדים ובחינוכם. פעם זו ה"שיטה" המערבית שכובשת את לבבות ההמון, ופעם זו "שיטת" המזרח שנהפכת לאקטואלית ולאטרקטיבית במיוחד. פדגוגים ופרופסורים לחינוך ועיצוב התנהגות, משנים את דעתם מידי תקופה, ויעידו על כך הספרים הרבים היוצאים בתחום ומכוני ההדרכה הרבים והמגוונים המעידים על כך כי ההורים מחפשים ותרים אחר דרך ושיטה ראויה לגידול ילדיהם. אנו, ציבור יראי השם, ששואף לגדל את ילדיו כחוליה ראויה בשרשרת הדורות. אנו, שאחראים הן על הפן התורתי וההשקפתי והן על הפן המוסרי של זרענו, עומדים בימים אלו לזמן מיוחד ומסוגל של "והגדת לבנך". זוהי ההזדמנות שלנו ההורים להעביר לדור ההמשך שלנו את ההיסטוריה רבת ההוד של עמנו אשר כולה "מעשה אבות סימן לבנים". לשוחח עם הילדים, לספר להם את מה שידוע וברור לנו, אך לא בהכרח ידוע ומוכר להם. בזמן בו הרוחות סוערות מבית ומחוץ. כשעולם התורה והיהדות הנאמנה ככבשה בן שבעים זאבים. כשמקררי האמבטיה, הלבושים כמותנו, מטפטפים ומלעיגים נגד שמירת התורה בטהרתה, זוכים אנו לחג החרות, להתנתק מפעילויות אלו או אחרות, משתדלנות לסוגיה, ופשוט לחבר את הילדים למורשת אבותינו. כדבריו הנוקבים של מרן החת"ס, בלימוד התורה הקד´ ובהרבצתה לתלמידים, פועלים את הפעולה האמיתית. רק כך אפשר לבטל כל גזירות קשות ופורענויות המתרגשות עלינו חדשות לבקרים. אם עושה אני את המוטל עלי, הקב"ה ידאג ליתר הדברים. אין דרך טובה מזו ואין שיטה ראויה ונכונה מלימוד בצוותא עם הילדים, להאהיב עליהם את טעמה המתוק והערב של תורתנו הקדושה. ברור ופשוט שאם כך נעשה, נזכה בסייעתא דשמיא להגיע לבן החכם ששואל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד´ א-לקינו אתכם".
"תסמונת גולדסטון" מ. שוטלנד כאשר המדובר הוא בהשתייכות לעולם התורה, אין מקום לשום אובייקטיביות. אנחנו לא מהאו"ם
השופט גולדסטון הסתבך. אוהו הסתבך. כעת, הוא מושמץ ומסוכסך עם כל הצדדים וממש לא משנה מה הוא עוד יעשה. לחזור בו לגמרי מהדו"ח הוא לא מסוגל אישית וגם אם כן היה יכול, הפלשתינאים מכריזים כבר מראש, שלדידם, הדו"ח המקורי הוא הקובע. מן העבר השני, הישראלים מבינים היטב, שהדברים כבר הוקבעו באזני העולם האנטישמי ואפילו תהיה חזרה טוטאלית מהם, יהיה בכך רק מזעור זעיר של נזקים. נמצא אפוא, שמעשה המנוסה של השופט דרך המאמר בעיתון, לא ממש סייע לו, אלא הזיק לו. רצף תעתועים כה טיפשיים מאת אדם, שבסך הכל נחשב לבעל רמה אינטלקטואלית מסוימת והיה רוצה להיחשב כחסר פניות, מעלה את השאלות הבאות: ראשית מה ראה לשטות זאת? למה בתחילה לא ניסה להבין את הניואנסים המזרח תיכוניים, הנותנים תוכן כה מגוון, למעשה יבש כמו שהוא נראה בתחילה? ואחרי כן, למה חשב, שיוכל לפטור עצמו דרך מאמר התנצלות בעיתונות, מזעמם של כל הצדדים? על כך יש להוסיף ולהעיר, שלדברי הכל, הסיבה למהלך ההסתייגות הזה, הייתה ללא ספק נעוצה במידת הזעם שחש בה גולסטון, בקרב הקהילה היהודית אליה הוא מקורב. יהודים רבים שחשו מושמצים על ידו באורח אנטישמי, לא היססו לתקוף אותו בכל מקום, כולל בשמחות של משפחתו הקרובה. וכי מה חשב לו כבוד השופט, שלאחר התנהגות כה חד צדדית נגד בני עמו, יריעו לו בתרועות הידד? ואם כמו שמתברר, אין הוא יכול לוותר על השתייכותו האתנית והמשפחתית ולהיפרד ממנה לנצח, מה הוא חשב כשעורר עליו כזו חמת זעם? כמדומה, שלכל השאלות האלו ישנה רק תשובה אחת: לאדם ישר החושב שיש לו זהות מסוימת שהוא חפץ בה, אסור לתפוס עמדה חסרת פניות בקשר למכורתו ולשפוט אותה באובייקטיביות כביכול. כל צד יתלה את שיפוטו בהתאם להשקפת העולם הסובייקטיבית בהקשר לדמותו של אותו אדם. בני עמו שנפגעו ממנו, יזקפו אותה לתסבוכים של מי שרוצה להקריב את האינטרסים שלהם, על מנת להוכיח חוסר תלות, ואויביהם, אם לא יקבלו את מלא תאוותם בידם, יאמרו, שהוא חד צדדי לטובת אחיו. אכן כל זה כאין וכאפס למה שיעולל כזה אדם, במקרה זה גולסטון לעצמו הוא. בתחילה לשם הפגנת יושרו, הוא עלול באמת לוותר על טובת מורשתו שהוא מחזיק עצמו לבעלים עליה ובהמשך, כשיבואו הנפגעים ממנו לדחותו מקרבתם כליל, יאבד את עשתונותיו וינקוט בחצאי מעשים חסרי משמעות כמו שארע למעשה במקרה זה. הכל היה נמנע כמובן, אם היה מחליט גולדסטון ליטוש לעולמים את טובת עמו וממילא את השתייכותו האתנית, כמו שרואים לעיתים אצל שמאלנים רבים, המודים בפה מלא, שזהותם היהודית אינה לרצונם כלל וכלל. אך ברגע שאין לו כוונה כזו, עצם תקוותו לשמש כלפיה כבורר חסר פניות, היא בגדר גחמה בלתי מציאותית. אם ניקח את סיפורה העצוב של אותה נפש מסוכסכת כפי שנראית כרגע, כמשל, נוכל להמשיך ולהשליך ממנה על תופעות דומות בשדה מאבקם של ציבור שומרי התורה ועולם הישיבות, על דרך חייהם והשקפתם הייחודית. הבה נאמר בפה מלא: כאשר המדובר הוא בהשתייכות לעולם התורה, אין מקום לשום אובייקטיביות. אנחנו לא מהאו"ם. כמובן שאין להתעלם מתופעות חיוביות גם אצל הזולת. אך אין לנו רשות לסחור באינטרסים הנחשבים לקיומיים בהשקפתנו, בדרך לקבלת לגיטימציה רב תרבותית בכדי למצוא חן בעיני הכל. אין בכך רק פגיעה באלו הנוהגים בדרכנו, אלא בראש ובראשונה, בבעלי גחמת האובייקטיביות עצמם. אין טעם לנסות ולהסתיר, שהגולדסטוניות הזו המבצבצת תדיר מתוך השבועונים החרדיים, היא שמעוררת את שאט הנפש הגדולה ביותר, בפרט לנוכח גיליונות ערבי חגים, בהם נוהגים אנשיהם (ביניהם רבים שהיו רוצים להיחשב בני תורה) להגדיש את סאתם הקוסמופוליטית, כאילו לצורך הגינות עיתונאית, שכאמור אין לה מקום כלל ועיקר.
"להיות גדול" ש. ליזרזון שבת הגדול, היא הזמן לבחינה האמיתית, עד כמה אנחנו לא קטנים
ספו תמו ימי הפנטסטיק וספוג הפלא, רידוד המצות והצעקות ב"חבורת" המצות "ימין קדימה", והנה פורשת כנפיה "שבת הגדול" סמוכה ונראית, ליום הגדול של ליל הסדר, זמן חירותנו. טעמים רבים לה לשבת זו ושמה המיוחד "שבת הגדול", ואף כי במחזור ויטרי (סימן רנט) כתב, שנהגו העם לקרותה כן, ואינם יודעים למה, שהרי אינה גדולה מיתר שבתות שבשנה. הרי שטעמים רבים נאמרו במשך הדורות לשמה של השבת. בהם גם זה הנזכר במחזור ויטרי עצמו "אותה שבת של שנת יציאת מצרים, הייתה בי´ בניסן, בה נצטוו ישראל לקחת ´שה לבית אבות´, להקריב את אליל מצרים, וראו המצרים ושאלום, והשיבו להם: לשוחטו לשם הפסח במצות ד´. והיו שיניהם של המצרים קהות ומעיהן מתחתכות על ששוחטים את אלוהיהם, ורצו להינקם ולא יכלו. ונעשו לישראל הרבה נסים באותה שבת, לפיכך נקראת שבת הגדול". והוא הטעם הנזכר בטור "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו". גם האבודרהם מצא טעם לשם זה "לכך נקרא שבת הגדול, כי ביום עשירי בניסן, שבת ראשונה שנכנסו ישראל למצוות". כלומר, כשם שקטן מתחיל להיקרות גדול עם כניסתו למצוות, כך עם ישראל התבגר בשבת זו עם כניסתו לעול המצוות, בקרבן פסח". לעומת זאת, בעל "שבולי הלקט" כתב, ששם השבת נקרא על שום הדרשות שבו. "לפי שמאחרין העם בשבת זו לשמוע דרשתו של הרב, הדורש עד מחצית היום, עד סמוך למנחה, ונראה בעיניהם כיום גדול, כמו שקוראים ליום הכיפורים ´צומא רבה´" ה"מטה משה" מביא אף הוא טעם שונה בשמו של המהרש"ל, המקשר את שם השבת להפטרה אותה נקרא השבוע, ובה נאמר "הִנֵה אנכִי שֹלֵחַ לכֶם אֵת אֵלִיהו... לִפְנֵי בוא יום ד´ הַגדול וְהַנורא". רבינו המהר"ל מדגיש, כי השם נקרא על שום שיציאת מצרים נקראת "גדול" על שם גדלות מעשיו ונסיו הגדולים, שנתגלו ביציאת מצרים. וכמאמר רז"ל "´לך ד´ הגדולה´. ´הגדולה´, — זו קריעת ים סוף". ולעתיד יזכו ישראל למדרגה יותר עליונה שיעשה עמהם לעולם הבא, וכמו ששבת לפני יוה"כ היא שבת תשובה, על שם התשובה שתתגדל לעתיד". ב´חכמת שלמה מרבי שלמה קלוגר יש ביאור, שמאחר ששבת ויו"ט הן שתי קדושות שיש בהן שביתה, רצו להדגיש את מעלת השבת וחומרתה לעומת יו"ט של פסח, וקראו לשבת שלפני הפסח, שבת הגדול, כעין מה שאמרו חז"ל "כלל גדול", לעומת "כלל אחר". כך או כך, שמה של השבת נשתרש בקרב ישראל, ושם זה מכיל בתוכו גם מחויבות לכל יהודי באשר הוא. כלל ידוע הוא, לכל העוסק בחינוך, כי ילד הופך להיות "גדול", שעה שהוא מבין יותר ועצמאי יותר. חז"ל מגדירים את כניסתו של הקטן לכלל בר דעת, שעה שהוא נוטל את האגוז וזורק את האבן. היינו מבדיל בין טוב לרע, בין הנחוץ למיותר, בין המועיל למזיק. וככל שהאדם "גדול" יותר, הוא מבחין יותר, רואה ברור, מבין טוב, ומצליח לצעוד בנתיב הנכון. זו גם משמעות ההתבטלות וההתקשרות ל"אדם גדול", היא ההגדרה השגורה למנהיג, חכם ומרומם מעם, היכול להבחין בדקויות, ולהורות את הדרך. להבדיל בין טמא לטהור. אין ספק, כי בשבת זו מונחת הדרישה מכל אדם להיות מעט "גדול" יותר. זו היא ההכנה האמיתית לקבלת הארת חג הפסח. להיות מרומם. דומה כי בימינו, דור עמוס שטחיות, רדידות, חיצוניות ושקר, דור בו יכול כל "קטן" בדעת, להביע את דעותיו, ולהחדיר ארס וקרירות בכל דבר שבקדושה, ימים בהם קטנים בדעת וכאלה שאין להם בכלל, מציבים עצמם כשווי ערך לגדולי התורה, ו´מקררים את האמבטי´, תקופה בה יהודים עטויי שיראין וביגוד מהודר, מצהירים בגאון שלדידם "מאי אהנו ליה רבנן". זוהי התקופה בה ה"קטנות" כובשת. זה הזמן בו ראוי להיות גדולים יותר, להיות מאותם שקיימו את "משכו וקחו לכם". שם במצרים, אל מול הדעות השולטות, כנגד כל המוסכמות המצריות, קמו כלל ישראל, ובחרו להם את הדרך, דרך החוזרת מידי דור ודור, ובה החובה להתנתק מהרדידות והשטחיות, ולהיות מחוברים יותר לחיי הרוח וחכמי התורה.
"חייב אדם לראות עצמו" ל. מאיר חג הפסח, זו ההזדמנות שלנו לצאת לחירות
ימי הפסח בכלל וליל--הסדר בפרט, גדושים במצוות: ביעור--חמץ, אכילת--מצה, מרור, ארבע--כוסות, הסבה, סיפור--יציאת--מצרים, ועוד. יש טוענים, שמצות ביעור--חמץ היא הקשה שבכולן: עובדה! בטרם שככו הדי הרעשנים וחומרי--הנפץ המרעידים את רחובותינו בימי--הפורים, כבר הוצפו אוזנינו בהלמות המחבטים ובשאגותיו של שואב--האבק, שהדהדו על פני נהרות המים הזורמים במורד חדרי--המדרגות בשכונותינו. אחרים סבורים, כי אכילת--מצה, מרור, וארבע--כוסות, הם שתופסים את המקום הראשון במדרג--הקושי. שיעור חזו"א, כזית אחד, שני כזיתים, חסה או חזרת, רביעית ומלא לוגמיו, אין ספק: עבודה נכבדה היא, הדורשת תשומת--לב מרובה. ואילו אני סבור, כי העבודה הקשה מכולן, הינה דוקא עבודת סיפור--יציאת--מצרים, שהינה בודאי עיקר החג, אולם נראה כי בצוק--העיתים נדחקה לקרן--זוית, אי--שם בין שקי תפוחי--האדמה וארגזי מיץ--הענבים. ליתר דיוק, נראה כי העבודה הקשה שבכולן, הינה עבודת: "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". עבודה זו, בודאי לא ניתן לקיים ב´ווארטים´ מרנינים על שולחן ליל--הסדר, אלא בסיפור יסודי ומקיף של תלאות השעבוד וניסי הגאולה דבר דבור על אופניו, אולם גם לאחר הסיפור המפורט, נראה כי רבה המלאכה. שכן מי יוכל לחוש על בשרו את מוראות השעבוד, בעודו מסב כבן--חורין סביב שולחן--ערוך בפאר--מלכים? מי יוכל להכיל את הסבל, השכול, הכאב והצער שהיו מנת חלקם של אבותינו, בעודו מוקף בכל--טוב? לפיכך, לתועלת עורכי הסדר למיניהם, ערכתי מקבץ של נקודות בהן יכולים אנו לטעום מעט מכוס היגון, ואם נחפוץ, אולי נוכל גם לצאת לחירות ולהפנים נקודה או שתים, צידה--לדרך... שעבוד מצרים, החל בפה-רך. פרעה הרשע תלה מלבן בצווארו ויצא לעבוד עם בני--ישראל, בעודו מנצל זאת למעקב מדוקדק אחר יכולותיהם, מידע אותו ניצל בהמשך בכדי להכביד עליהם את עולו יותר מכפי יכולתם. רחוק מאתנו מרחק שנות--אור, הלא כן? הבה ונבחן... די במבט חטוף בלוחות המודעות, בכדי לקלוט אין ספור ´הזדמנויות´ חד--פעמיות, לרכישת מוצרים שעד לאותו הרגע לא ידענו על נחיצותם. המוכרים, יהודים טובים בדרך--כלל, מוכנים אפילו לבוא לקראתנו: תשלומים נוחים, הנחות, ובקיצור: הם נושאים עמנו בעול... נפלא, הלא כן? הענין הוא, לטובת חסרי--הניסיון שבינינו, שאותה נשיאה בעול מסתיימת בו ברגע שמושלם תהליך הרכישה... לאחר שהוצאנו את פנקס הצ´קים או את כרטיס--האשראי, פרעה המודרני הולך לדרכו, ומותיר אותנו להתמודד עם התוצאות. לבדנו. גם אם אנחנו לא יכולים. ושוב, נחזור מצריימה. אם בני--ישראל לא עמדו במכסת העבודה שהוטלה עליהם, היו לפרעה פתרונות נוראיים: רבים מהם נקברו בבנין בין שורות הלבנים, בכדי להשלים את התפוקה שלא הספיקו להפיק. מזעזע... נכון? ומה נאמר על אותם אברכים יקרים ובעלי--בתים חשובים, אשר איבדו את עצמם מזמן בין ערמות הגמחי"ם, כאשר לא עלה בידם להשלים את מכסת הלבנים שנדרשה בכדי שלא יחזרו הצ´קים שפוזרו ביד--נדיבה? מה עם אותם שהותירו אי--שם, בעיסת החומר, את כל אישיותם שהפכה לבליל של קיבוץ--נדבות בגרסת שנות האלפיים, הנושא אופי של התרוצצות מטורפת בין מלווה פלוני לערב פלמוני וחוזר חלילה? פרעה, החליף עבודת נשים בעבודת אנשים. ומה נאמר על אותם שנאלצים בכדי להציל את חשבון הבנק מקריסה מוחלטת, לעשות כמעשה פרעה? אותם אשר נשותיהם המירו את מקומה של אשת החיל המסורתית במקומה של בעלת--הקריירה, שהבית תופס מקום שולי, אם בכלל, בסדר העדיפויות שלה, מה שמאלץ את בעלה לשמש כשמרטף/מנקה/טבח ועוד, לעת מצוא? נדגיש: אין הכוונה לאותן נשות--חיל אמיתיות, העוזבות את ממלכתן במסירות למספר שעות מצומצם, בדיוק בשיעור הנדרש בכדי לאפשר קיום בית--של-תורה חף ממותרות... אותן נשיםצדקניות, קדוש יאמר להן, ואם מאלץ הדבר את בעליהן להושיט יד לעזרה במלאכות--הבית, הרי שביטולה זהו קיומה! כוונתנו אינה אלא לאותן ששקעו מרצון בשעבוד החומר, וכעת הן נאלצות למזער את הנזקים באמצעות הקרבה מוחלטת של תבנית הבית היהודי כפי שתכנן אותו יוצר האדם, והמרתו בתבנית זרה הנגזרת מחוקות הגויים! ולסיום... כידוע, רבים מבני-ישראל לא חפצו להיגאל, עד שהכרח היה להמיתם בעת מכת חושך. ואנו תוהים: היתכן? וכי יש עבד שאינו רוצה לצאת לחירות? וכי יש מי שמבקש להתאזרח בבית עבדים? אולם הנה התשובה לפנינו: כן וכן! נביט סביב, אל רבים מאחינו, שבמודע מאמצים להם אורחות-חיים שכל כולם מהווים מסכת של שעבוד קשה! אולי לא שעבוד בחומר, אבל בהחלט שעבוד לחומר... והגרוע מכל: הם עדיין לא מבינים כי מדובר בשעבוד לכל דבר, שעבוד מרצון, שסופו אינו נראה באופק! הבה נצא איפוא לחירות. הבה נשליך בחג--חירותנו את הכבלים הדמיוניים הכובלים אותנו לטיט וללבנים, ונאמץ לנו דרך חדשה, כבני-חורין ממש! |