כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    על נדנדה, על בית נגוע ועל בעל-בית שאינו מרגיש בביתו כבתוך שלו

    10 תגובות   יום שישי , 15/4/11, 22:16

    בת חמש אולי בת שש  הייתי -  בין שני חדרי הדירה, שבה התגוררנו בילדותי, בלֶגְנִיצָה שבשלזיה התחתונה, על המשקוף העליון היו תקועים שני ווים של נדנדה. כששאלתי עליהם, הפתיע אותי אבי והביא נדנדה, תלה אותה על הווים.

     

     

    ''

     

    שמחתי, אבל מיד אחרי כמה נדנודים הלוך ושוב, מעלה ומטה, ושוב כמה כאלה למחרת, התחלתי לחבר בין הספורים - ספורי האימה שרחשו באזניי -  ובין פריטים טריוויאליים, חפצים, שהקיפו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, חפצים שהרגשתי את זרותם, חפצים שכמו לא היו שייכים לזמן ולמקום של אז, חפצים אחרים, כמו נחפרו מאיזה עולם אחר, מרבדים אחרים, נבדלים ורחוקים  מרובד החיים שלי ושל הוריי באותם ימים, חפצים, שדברו אלי אחרת, לחשו ספורים, מלאו תפקידים שלא היו כמותם בפולין הקומוניסטית, שעליה נצח ממרומי גדולתו, סטלין, אבינו, שמש העמים.

     

     

    ''

     

    איך שהוא בחושי, חושים של  ילדה, הבנתי, שלא עוד. אסור לספר את הספורים ההם, אסור שיישמעו, אולי יש ללחוש אותם בחדרי חדרים, בתריסים ווילונות מוגפים, מתחת לשמיכות הפוך, ואולי אף עם רדיו פתוח המשמיע את שירי הצבא האדום בקולי קולות, לחסום ולחנק אותם, ואולי, בעצם, מוטב לקבור אותם אחת ולתמיד, שלא יישמע קולם, לעולמי עולמים, אמן.

     

    למשל, קולבים מעץ, עם כתובות  באותיות שלא הכרתי, אחר כך ידעתי שהן אותיות  גוטיות, מכונה לטחינת בשר, שגם עליה היו מוטבעות אותיות דומות, כד קרמיקה קטן, ממוספר, עם פרח אדום, שצויר ביד, קוֹמוֹדה מעץ כהה מעוטרת בעטורים מסולסלים, שדימיתי לנחשים, שלא ראיתי כמותה בביתם של חברים,  ספרים שלא היו כתובים פולנית ולא היו כתובים באותיות קיריליות ולא בשפת הקדש, שאז כבר ידעתי לזהות, איזו כפית יחידה,  צלחת נטושה, לא מתוך סט,  מנותקת, דוברת שפה אחרת, כמעט מגידה איזה דבר, ואף-על-פי-כן שותקת וכמובן, הווים במשקוף, ווים לנדנדה.

     

     

    ''

     

    מהר מאד הפחד הקמאי, הראשוני שלי, זה שאני יודעת לזהותו  מאז שעמדתי על דעתי, זה שאחז בעורף, בגב ובגרון, זה שגרם לי להקיש שיניים ולחרוק עצמות, זה שייחסתי אותו לשדים ולמכשפות של ילדותי, לבש פנים אחרות, פנים של ילד, שהתנדנד אמנם בנדנדה אחרת, אבל הנדנדה תלתה על אותם ווים, שבין שני החדרים בדירה שלנו. ילד שרץ שם מחדר לחדר, ונכנס גם למטבח והתחבא בכוך שנוצר בין שתי הדלתות, ילד שטבל בגיגית שעל תחתיתה הוטבעו האותיות שלא הכרתי, ילד שאולי אכל ואולי לא רצה לאכול בכפית היחידה, הנטושה, שהותיר אחריו, ילד - שהיה שם לפניי בחדרי הדירה, ילד שנעלם, שברח, שהוברח, שגורש, ילד זהוב שיער, ירוק עיניים, שמי יודע אם הוא חי או מת, אחת ידעתי, הוא התנדנד כאן, והוא אינו מתנדנד עוד, ולא בשל גילו. כשם שאני לא התנדנדתי פה בזכות, כך גם הוא לא התנדנד פה לפניי בשל איזו אשמה שלו, אלא נשא על גבו הקטן, כתובת גרמנית כלשהי, שלא הוא כתב, כשם שאני לא ידעתי לקרוא אותה.

     

     

    ''

    ולמה נזכרתי בשני הווים של הנדנדה ההיא וצל הילד שאולי התנדנד שם לפניי, בגלל פרשנותו הנפלאה של יעקב מאיר לפרשת שבוע שעבר,  פרשת מצורע, שעליו כתב במדור הספרותי  של "הארץ"

    ב-8.04.2011,  "על האוצרות הטמונים בקירות הבית".

     

    מאיר מצטט את ויקרא רבה יד, לג-לה, "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר. כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת  בבית ארץ אחזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית".

     

    ''

     

    מאיר מפרש, שנגע הצרעת בבית או הקירות הנגועים אינם נתפסים כעונש, אלא  כמעט כהבטחה.  הוא מביא את ההסבר של ר' שמעון בן לקיש: "מכיוון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות. אמר הקב"ה – לא הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ חורבה אלא אל ארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב ובתים מלאים כל טוב (אשר לא מילאת), ' מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא (=אוצר), שדהו נשרפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא" ויקרא רבה יז, ו ."

     

     

    ''

     

    דווקא הקירות הנגועים בצרעת, קירות בתים, שלא בנינו אלא ירשנו מאחרים, אינם מאפשרים הרגשת  בעלות ואדנות, אלא מדגישים את זרותינו בהם, מזכירים את גאולתו של כל אחד ואחד, את יציאתו של בעל הבית הנוכחי מעבדות לחרות ואת האחרים שבנו את הבתים שירשנו ולא יצאו מבית העבדים. ולכן, דווקא קירות נגועים שמסתירים אוצר, הם שמחדדים את חושינו למסתוריה של המציאות סביבנו, לרחשים של אחרים, שקולותיהם אינם  יכולים להישמע אלא בעזרת הקירות. במלים אחרות, מכריחים אותנו לכרות אוזן למה שהיה לפנינו, לעבר, ללחשי ההסטוריה.

     

    (מיד עולים בזכרוני גבורי ספריו של וו.ג. זבאלד, גבורי  "המהגרים" ו-"אוסטרליץ", שעיניהם מופנות לרבדים שמתחת, לקירות הנגועים של אירופה, ואזניהם כרויות לשמוע את הרחשים, את "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה.", או להבדיל, ספרו של גסטון באשלאר "על הפואזיה של החלל", שלצערי, לא תורגם לעברית.)

     

     

    ''

    הלוואי והיינו זוכרים את המדרש הזה, הלוואי והיינו מפנימים את המסרים, שזועקים הקירות במולדת החדשה הישנה שלנו כאן ועכשיו, הלוואי ויכולנו לקרוא טוב יותר את  הכתובת שעל הקיר, את הכתובת שעל הקירות הנגועים, הלוואי ולקראת חג הפסח הקרב, עם קריאת ההגדה, כשאנחנו זוכרים  את היציאה מארץ מצרים מבית עבדים, יכלו הקירות הנגועים למנוע מאתנו את הרגשת האדנות והשליטה, הלוואי והיו ממלאים אותנו בקצת יותר ענווה וצניעות, התחשבות באחר, כן, אולי גם בשכנינו, ממררי חיינו, האטומים כמונו לקירות נגועים.

     

    חג חירות שמח, האזנה לקירות ולזרמים שמתחת.

     

    ''

     

    בתמונות: פסטיבל האור, ירושלים.

     

    כתבה וצלמה: באבא יאגה

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    בלי שום קשר, רשימה מומלצת,  שכדאי לקרוא::

    http://cafe.themarker.com/post/2144010/

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/3/19 21:34:

      צטט: דוקטורלאה 2019-03-24 12:29:41

      קראתי ולא התרגשתי. אני נולדתי כאן וחייתי, 22 שנה על גג בית, בחדר כביסה לשעבר, שהיה צריף דולף בחורף. רק לאחר פטירת סבתי עברנו לדירתה, חדר ,מטבח ושירותים. זה היה חידוש עבורי. אני ישנתי על מיטה מתקפלת שנפתחה בלילה, אבי ישן במטבח, גם הוא על מיטה מתקפלת. למדתי באוניברסיטה, באותם ימים, ובבית ישבתי במרפסת קטנה ופתוחה כדי להכין עבודות וסיכומים. רק אחרי נישואי גרתי בדירה "נורמלית". לא התמרמרתי באותם הימים על מר גורלי, קבלתי את המציאות כפי שהיתה. גם היום אינני חושבת שהעוני הזה גרם לי שינויים בהתייחסותי לחיים. אולי חייבים לזקוף זאת לדרך שבה התנהגו הורי, זה עם זה ואיתנו- הילדים. מי הביע זעזוע מתנאי מגורינו, באותם הימים? החברים שבאו לבקר ושאותם לימדתי, ללא תשלום, על פי בקשתם.
      הבנתי את מה שכתבת והזדהיתי איתו. בבואינו לארץ גרנו במעברה, זאת אומרת בחדר חסר מים, חשמל וחלונות בגודל 20 מ"ר. לקח שנתיים עד שהגענו לדירה שגודלה היה 45 מ"ר כולל המרפסת הקטנטונת. גרנו בה 4, הורי, אחי ואני. לא התלוננתי. בפוסט הזה לא התלוננתי על תנאי המגורים שלי בפולין, לפני שעליתי ארצה, הם היו טובים. ניסיתי לבדוק עם עצמי את מה שהרגשתי, כשהבנתי שגרו שם לפני. שהיה שם איזה ילד שבטח התנדנד לפני, ילד שגורש או ברח או הוברח. בעיר שבה נולדתי גרנו בדירה שפונתה על ידי גרמנים, שנסו מפני כוחות הצבא האדום.

       

        24/3/19 12:29:
      קראתי ולא התרגשתי. אני נולדתי כאן וחייתי, 22 שנה על גג בית, בחדר כביסה לשעבר, שהיה צריף דולף בחורף. רק לאחר פטירת סבתי עברנו לדירתה, חדר ,מטבח ושירותים. זה היה חידוש עבורי. אני ישנתי על מיטה מתקפלת שנפתחה בלילה, אבי ישן במטבח, גם הוא על מיטה מתקפלת. למדתי באוניברסיטה, באותם ימים, ובבית ישבתי במרפסת קטנה ופתוחה כדי להכין עבודות וסיכומים. רק אחרי נישואי גרתי בדירה "נורמלית". לא התמרמרתי באותם הימים על מר גורלי, קבלתי את המציאות כפי שהיתה. גם היום אינני חושבת שהעוני הזה גרם לי שינויים בהתייחסותי לחיים. אולי חייבים לזקוף זאת לדרך שבה התנהגו הורי, זה עם זה ואיתנו- הילדים. מי הביע זעזוע מתנאי מגורינו, באותם הימים? החברים שבאו לבקר ושאותם לימדתי, ללא תשלום, על פי בקשתם.
        24/3/19 09:52:

      צטט: face 2019-03-23 22:09:22

      לי הזכרת עוד ספר אחד - האי של סופיה.

      כנראה בגלל המצורעים,

       

      בירושלים כמדומני הבית ההוא הפך זה מכבר למוזיאון,

      כן ויש שם בית קפה שווה, לא פתוח בשבת! להתראות בשמחות

       

       

        23/3/19 22:09:

      לי הזכרת עוד ספר אחד - האי של סופיה.

      כנראה בגלל המצורעים,

       

      בירושלים כמדומני הבית ההוא הפך זה מכבר למוזיאון,

       

       

        24/4/11 11:54:

      צטט: dafone 2011-04-24 00:57:30

      הלוואי, הלוואי היינו זוכרים שאנחנו אורחים לרגע בגלגול הזה, שדבר אינו באמת שלנו לבעול ולנכס זולת זה שאנו נושאים עימנו כמורשת רוחנית או כדלק להצית ולשמר רעות ואחווה. פוסט נפלא! תודה. דפנה.

      תודה רבה, דפנה, הלוואי ואמן. חג שמח

       

        24/4/11 00:57:
      הלוואי, הלוואי היינו זוכרים שאנחנו אורחים לרגע בגלגול הזה, שדבר אינו באמת שלנו לבעול ולנכס זולת זה שאנו נושאים עימנו כמורשת רוחנית או כדלק להצית ולשמר רעות ואחווה. פוסט נפלא! תודה. דפנה.
        19/4/11 12:35:
      תודה דוד, וחג אביב נעים
        19/4/11 00:44:
      מרתק במיוחד החלק הראשון..מבטה של הילדה
        15/4/11 22:33:
      תודה לך וחג שמח
      תודה לך על השתוף אהבתי

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין