"ביני ובינך, בנינו לבינם
בין חושך לאור, בין יבשה לים
בין קודש לחול, בין המתוק למר
בלי גבול, אין גבול לשום דבר."
[גבולות \ אהוד בנאי]

תשמעי, אני נראה זוועה בתמונות, מפחיד ילדים קטנים לפני השינה
דווקא אני חושבת שאתה נראה חמוד בתמונות, אתה נראה כמו מקרר
יופי
נו באמת, מקרר היום זה הכי באופנה, כל החברות שלי אומרות שאין כמו מקרר גדול שמחבק אותך
ואת מרגישה עטופה ונאהבת
וואלה
בחיי, לרגע קט כמעט נסדק הבטחון העצמי שלי.


אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על רגע של דפיקות ממשית, זה רגע שאתה מבין שבעצם
אתה באמת קצת דפוק, שלא הכל מחובר לך במוח
הבוס שלי, יבדל לחיים ארוכות אומר לי
בוא, אתן לך קצת מהגביע הקדוש ושלף ספר על מגנטיות משנת 1946
הדפים המצהיבים עם מגע עתיק והסברים ראשוניים על מגנטיות ועל עקומות חשל
רעדתי מהתרגשות, בחיי כמעט אורגזמה
ואז ההכרה שכל המחשבות לזיין נשים בפה ולתת להם סטירות
או למשוך להם בשיער ולנשק באגרסיביות
כולן מתגדמות אל מול הדפיקות שספר מצהיב ישן נושן על מגנטיות.

בכל מקרה, לפני יומיים ראיתי סבתא נוהגת, רכב קטן ומגניב עם בעל זקן מנומנם ליד
בהתחלה היד שלה תיפפה בעדינות על ההגה אחרכך הידיים שלה התחילו לזוז יחדיו ימינה ושמאלה
והיה ברור שהיא מחוברת למוזיקה השקטה שמתנגנת אצלה במכונית.
לא יודע למה זה כלכך מצא חן בעיני, אולי כי יש תקווה אחרי הכל, שגם בסוף
אנחנו נאחזים בחיים עם חיוך.

בנתיים איבדתי את מקצב הכתיבה שלי, זאת המנגינה הפנימית שבה המילים שזורות
אבל מצאתי שיש לי זיקפת בוקר מגניבה
ביננו, כל מה שגבר באמת באמת צריך, זה ספר טוב וזיקפת בוקר נפלאה
משם התקווה הופכת קלה מרגע לרגע