האימפרסיוניסטים, מבוא
המאה ה-19 בצרפת היוותה כר פורה להתפתחותן של תנועות אמנות שונות. לצד תנועות שאמנותן הייתה בעלת אופי "אקדמי" המאמצת את האידאלים ואת רוח העבר (כגון הנאו-קלאסיצזם), התפתחה מגמה חוצת מדיה, המדגישה את רוח הזמן. אחד מן הדוברים הבולטים של מגמה זו היה המשורר ומבקר האמנות שארל בודלר אשר הצביע על הצורך באימוץ נושאים בני רוח הזמן. במאמרו "צייר החיים המודרניים", אשר התפרסם בעיתון "לה פיגארו" בשנת 1863, הגדיר בודלר את ייעודו של הצייר ה"מודרני" כשילוב שבין החולף והזמני, לבין הקבוע והבלתי משתנה. חלק מרכזי בתחושת ה"מודרניות" סופק על ידי התקדמות טכנולוגית ששינתה את פנייה של החברה הצרפתית במהלך המאה. בין אמצעים אלו בולטים אמצעי התחבורה הציבורית החדשים ובראשם הרכבת, שתחנותיה הופיעו ברחבי פריז וצרפת. המצאה טכנולוגית נוספת שהשפעותיה על האמנות היו מרחיקות לכת הייתה המצאת הצילום שהחל להתפתח כאמנות מסחרית במחצית המאה, סיפק לציבור יכולת להשיג תמונות דיוקן במחיר שווה לכל נפש. בנוסף החלו להופיע גם תצלומי נוף עירוניים שבלטו בקומפוזיציות הדינאמיות שלהם, ובחיתוכים דרמאטיים של הדימוי המצולם. ביטויים ראשונים של שינוי בגישה האמנותית בצרפת ניתן למצוא בקבוצה של ציירים שפעלו סביב מחצית המאה והקדישו חלק ניכר מעבודתם לתיאור הטבע והנוף. ציור הנוף העיד על הרצון לחירות ושחרור, בעיקר על רקע העובדה שז'אנר ציורי זה נחשב בעיני ה"אקדמיה" הצרפתית לסוגה אמנותית נחותה. גוסטב קורבה וציירים חברי "אסכולת ברביזון" יצרו בשנים אלו דימוי נוף הלקוח משולי הערים, על גבי בדים קטנים באופן יחסי, שהתאים לאופיה של הבורגנות הצרפתית בת התקופה. האימפרסיוניסטים מעולם לא היו גוף רשמי ואחיד, וכל אמן התמסר לשיטה שלהם במסירות אחרת. רצונם היה לתאר את האובייקט הנראה ולא את מה שאנו יודעים עליו. בכך הושפעו משיטות מדעיות חדשות שהוכיחו כי הצבע אינו חלק נפרד מהאובייקטים אלא תוצאה של האופן בו האור מוחזר מכל חפץ. משום כך, אור שונה מייצר צבעוניות שונה, וזו נתונה לשינויים בלתי פוסקים. על מנת להגיע לתיאור נכון של המציאות, על הצייר לתפוס את הרגע הקצר ביותר שיוכל, ולכן עליו לצייר מהר, וללא הכנה מוקדמת כאשר הוא עומד אל מול האובייקט. כיוון שבלתי אפשרי לתפוס רגע יחיד, יש לחזור ולצייר את אותו אובייקט כמה שיותר פעמים, ובכך לתפוס אותו בכמות גדולה של מראותיו על מנת להשלים את מכלול הישות שלו. זוהי הסיבה העיקרית לחשיבות הסדרות אצל האימפרסיוניסטים. הציור האימפרסיוניסטי הראשון הוא "אימפרסיה, שקיעת החמה" של מונה שנחשב לאבי התנועה יחד עם האמן פיסארו. הציור הוצג ב"סלון הדחויים" של שנת 1873, וזכה לביקורות לועגות מצד המבקרים. למעשה השם לתנועה ניתן ככינוי גנאי על ידי המבקר הצרפתי לרואה שלאחר שצפה בתערוכה החל מקפץ וקורא: אני אימפרסיה מהלכת. בעקבות התערוכה כתב: "מישהו צריך לומר למר פיסארו אחת ולתמיד ובמפורש, שצבעם של העצים לעולם אינו סגול, שצבעם של השמיים לעולם אינו כצבע החמאה הטרייה, ושאין עלי אדמות דברים שנראים כפי שהוא מצייר אותם".
מונה, התרשמות – שקיעת החמה
האימפרסיוניסטים הושפעו גם ממסורת עתיקת יומין חדשה שחדרה בתקופה זו למערב: ההדפס היפני. האימפרסיוניטים החלו אוספים אותם וראו בהם מסורת ציור שלא נתקלקלה על ידי האקדמיה. ההדפסים היפנים תיארו את חיי האיכרים ביום יום ואת הטבע בדרך ששברה מוסכמות אירופאיות רבות. הם לא היססו לשבור את האובייקט המתואר על ידי שולי הנייר וציירו בשכבות צבע שטוחות ומופשטות מהם בנו את הצורה (בכך השפיעו הדפסים אלו על הפוסט-אימפרסיוניסטים). מעבר לכך השתמשו היפנים בזויות ראייה אלכסוניות וגבוהות (הסיבה לכך קשורה לפילוסופיה הבודהיסטית הרואה בנקודת המבט הגבוהה יסוד גברי המקשר בין העולם הזה לעולם הבא. האלכסונים קשורים לתפיסת העולם הסינית והיפנית העוסקת בתנועת הרוחות בקווים ישרים (פאנג-שואה) ובענווה). נקודות ראייה אלו ריתקו את האימפרסיוניסטים והם השתמשו בהן לתיאור מראות העיר.
סלון הדחויים הסלון האקדמי הרשמי הלך והפך שמרני יותר ויותר, ושמו התקשר עם אומנות חסרת מעוף ומשעממת. לכן ייסד נפולאון השלישי בשנת 1863 את "סלון הדחויים" תערוכה שנתית שהציגה את האומנים הרבים שנדחו מהסלון האקדמי. האומנים האימפרסיוניסטים החלו מציגים שם, ובראשם מאנה שיצירתו "אולימפיה" עוררה סערה בשל הבוטות שלה. סלון הדחויים נחשב לתערוכה בה ניתן לראות אומנות חדשנית, צעירה ומעניינת.
האימפרסיוניסטים הציגו סה"כ כ-8 תערוכות משותפות בהן עסקו בפיתוח הסגנון והנושאים המאפיינים אותו. שני נושאים עיקריים עניינו אותם, אם כי לכל אומן היו גם נושאים אחרים משלו. בעיקר התייחסו לטבע ולהשתנותו במשך שעות היום והלילה ומצד שני עסקו הרבה בחיי הכרך ביום ובלילה. העיר, שהפכה למוקד עבודה ובילוי עבור מירב האוכלוסייה ריתקה את דמיונם של הציירים. בתי הקפה ההומים מאדם סימלו עבורם את העידן החדש בו לאדם הפשוט יש יותר זמן פנוי, והוא מקדיש אותו לעצמו, להסתובבות סתמית בעיר ולצפייה בחלונות הראווה. תאורית הצבע של שברל מקור השפעה חשוב עבור האמנים האימפרסיוניסטים היה פיתוח תאוריית האור על ידי מישל אג'ן שברל (Michel Eugène Chevreul). שברל שהיה כימאי צרפתי פרסם בשנת 1839 חיבור בשם "ניגוד סימולטאני של צבעים" ובו פירט תאוריה של צבע הדנה באופן הקליטה של צבעים על ידי הצופה. התאוריה שניסח שברל (המבוססת גם על עבודתם של חוקרים קודמים לו) מיינה את הצבעים בהתאם לגוון לטונאליות. בנוסף הוא פירט סדרה של ניגודים אשר בעזרת הנגדתם ניתן להדגיש את איכותו של כל צבע וצבע. שברל בדק את ההשפעה הפסיכולוגית היוצרת ניגוד בין "צבעים משלימים" וגילה כי "שום צבע לא נראה בדיוק כפי שהוא, כאשר הוא נמצא בשכנות עם צבע אחר". למרות ששברל ערך הרצאות רבות ובהן הסביר את תורתו בפני הציבור, התווך בין תורתו של שאברל לבין הקבוצה האימפרסיוניסטית נעשה בעיקר על ידי חיבוריו הפופולריים של שארל בלאנק, שכיהן כפרופסור באקדמיה בקולז' דה פרנס ופרסם מאמרים בכתב העת "גאזט דה בוזאר". באופן מעשי הציעה התאוריה של שברל ובלאנק לציירים לשלב בין "טונאליות", שנועדה לשמש כמצע תשתית לציור המגדיר את האזורים הכהים והבהירים של הדימוי (בהתאם לאור והצל) לבין "צבע לוקאלי" המגדיר את הגוון של אזור מסוים בדימוי. במקום לערבב צבע מסוים יכלו הציירים להניח זה לצד זה גוונים שונים ולהשתמש באפקט הפיזיולוגי של הראייה כדי ליצור דימוי מדויק יותר. לידת התנועה האימפרסיוניסטית בשנת 1874 הקימו קלוד מונה, פייר אוגוסט רנואר, קאמי פיסארו ואלפרד סיסלי את "החברה בע"מ של ציירים, פסלים ואמני תחריט", לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכה הרשמית של האקדמיה ולהקים מחדש את "סלון הדחויים" נדחו. אל הקבוצה המצומצמת הצטרפו מספר ציירים נוספים: פול סזאן, ברט מוריסו, אדגר דגה ואז'ן בודין. את עבודתם הציגו הציירים לראשונה בתערוכה קבוצתית, ובה כשלושים משתתפים, שהתקיימה באפריל 1874 בסטודיו של הצלם נדאר (Nadar). התערוכה עוררה עוינות רבה. כ-3,000 איש ביקרו בתערוכה, שנתפסה כשערורייתית. העבודות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו כציור רע. בין העבודות שהוצגו בתערוכה בלט הציור "התרשמות, זריחה" (1873) מאת מונה, שהציג נוף ימי, שנראה בעיני בני התקופה כמעין ציור הכנה או סקיצה. לואי לרואה (Louis Leroy), מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי "Le Charivari" ("המהומה") ביקורת סאטירית אודות הציור: "התרשמות – הייתי בטוח בזאת. אמרתי לעצמי שכיוון והייתי מורשם, היתה חייבת להיות בו קצת התרשמות... ואיזה חופש ואיזו מיומנות! גליל טפט חדש הוא שלם יותר מאותו נוף ימי". התהודה הגדולה שזכתה לה הביקורת והתערוכה הובילה לאימוץ המילה "התרשמויות" (Impression) ככינוי לקבוצה "אימפרסיוניסטים". יחד עם זאת, המונח עצמו איננו המצאה של לרואה, וכבר היה בשימוש על ידי קורו, שהשתמש בו כדי לתאר את כוונתו בציורי הנוף ובכתיבתו של קונסטבל. משמעות המילה אימפרסיוניזם היא משורש המילה "Impress" שמשמעותה היא התרשמות. האימפרסיוניזם בנוי על רושם ראשוני, התרשמות מהרגע שבו האמן יוצר את עבודתו. האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה, וציירו את אותם אלמנטים ואת אותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור; כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רוון יותר מעשרים פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה.
הציור האימפרסיוניסטי למרות תקדימים שונים מהווה הציור האימפרסיוניסטי נקודת שבר ביחס למסורת הציור האירופית. שבירה זו נחשבת בעיני רבים כראשיתו של המודרניזם באמנות. במקום להיצמד לטכניקות הציור העתיקות, שעל פיהן נוצר הדימוי לראשונה כרישום, הציעה הטכניקה האימפרסיוניסטית אופן ציור ישיר, ללא סקיצות או טכניקות מקדימות, הנובעת מהתבוננות ישירה בטבע. על פי לאפורג (האמן האימפרסיוניסטי) "הוא צייר מודרניסטי בעל רגישות בלתי רגילה של העין [...], שהצליח לפתח עין טבעית, לראות בטבעיות ולצייר בנאיביות כפי שהוא רואה. [...] הצייר האימפרסיוניסט רואה ומוסר את הטבע כפי שהוא, כלומר אך ורק כתנודות צבעוניות".
הפיסול האימפרסיוניסטי הפיסול ה"סלוני" וה"אקדמי" של המאה ה-19 נטה לעבר נטורליזם קיצוני, תוך אימוץ נושאים וצורות הצגה מן הפיסול היווני והרומי, לעתים תוך התאמת הדמויות לחיי היום יום של התקופה. למרות שהתנועה האימפרסיוניסטית מזוהה עם תחום הציור, חלק מאמני הקבוצה עסק גם בתחום הפיסול. סגנון הפיסול שאפיין את חברי הקבוצה נטה להדגיש את חומריותו של האובייקט הפיסולי, ואת התנועה וחלוף הזמן. אחד הפסלים הראשונים שיצרו חברי הקבוצה היה פסלו של דגה "רקדנית קטנה בת 14" (1880) שהוצג בתערוכה האימפרסיוניסטית של שנת 1881. הפסל מציג נושא האופייני ליצירתו של דגה - מחול ורקדניות. בשונה מסדרות הציורים שלו בנושא זה, מכיל הפסל מאפיינים ונטייה לנטורליזם. הדבר מתבטא בעיצובו משעווה צבועה ומהוספת אובייקטים ממשיים המעניקים לדמות מידה של אותנטיות - השיער וחצאית הבלט. לאחר מותו של דגה, בשנת 1917, התגלו בסטודיו שלו עוד כ-150 פסלי דמויות נוספים, העשויים חומר או שעווה, והשונים באופיים מיצירה זו. מבין פסלים אלו כשבעים ושלושה מפסלים נוצקו בברונזה.
דגה, רקדנית קטנה בת 14
דגה עיצב דמויות אלו תוך ניסיון ללכוד את תנועת הגוף החולף. בחלק מן הדמויות נזקק הצופה להתבונן ביצירה מכמה זוויות מבט שונות, בכך שבר דגה את החזיתיות והסטאטיות של הפיסול הניאו קלאסי. רבות מדמויות אלו הן רקדניות המתוארות בתנוחות ריקוד שונות. הגוף המפוסל מעוצב בגושיות, תוך הגדשת החומריות שלו ומגע ידו של הפסל. אפקט זה מגדיש את האופן שבו נופל האור על האובייקט הפיסולי. אמן אימפרסיוניסטי נוסף שעסק בפיסול היה רנואר. כמו פסליו של דגה גם פסליו של רנואר הרחיבו את קשת הנושאים של הפיסול. פסלוני הדמויות שיצר הציגו דמויות נטולות הירואיות, העוסקות בפעילות יומיומית. החל משנת 1910 התמקד רנואר בפיסול עקב החמרת דלקת המפרקים שלקה בה. לשם עיצובם נעזר רנואר באסיסטנט בשם רישאר גווינו, שיצר את הדמויות על פי הנחיותיו. מבין דמויות אלו ידועה בעיקר "מים": כובסת קטנה כורעת (1916), המציגה שילוב בין נושא ז'אנר לבין נושא אלגורי. למרות פעילותם החלוצית של דגה ורנואר, היה זה הפסל אוגוסט רודן אשר השתמש במאפייני אמנות הקבוצה האימפרסיוניסטית ויצר מהם סגנון פיסולי קוהרנטי שהשפעתו ניכרת בפיסול של המאה ה-20. בעוד שבפסליו כגון "מסכת האיש בעל האף השבור" (1863-4) או "שועי העיר קאלה" (1888) ניכר העניין של רודן בתיאור אקספרסיבי של הגוף וחומריותו, הרי בעבודות אחרות בולטת גם הנטייה לקיטוע של הדמויות וליצירת פסל חופשי בחלל הניתן לצפייה מכל עבריו.
מאפייני הסגנון האימפרסיוניסטי ציור באוויר הפתוח במטרה לצאת מהסדנא ולצייר התרשמות לא מתווכת. אחת ההמצאות שסייעו להם היא הטיובה לאכסון הצבע. ציור בעין תמימה: ללא ידיעה על האובייקט, כילד תמים הרואה הכל בפעם הראשונה. נושאים: טבע, העיר (בעיקר ארג'נטיל בצפון צרפת – הים, ופאריס – בתי הקפה ומראות עירוניים) צבע: הושפעו מנסויי ניוטון שפירק את האור לשבעה צבעי המנסרה ועל כן לא השתמשו בשחור ולבן – צבעים שאינם קיימים באופן מוחלט בטבע. כמו כן הסתמכו על הניסויים של שברל שעסק בדרך בה הצבעים משנים זה את זה כשהם מונחים אחד ליד השני. ציור ההתרשמות בזמן קצר ובספונטניות. שימוש בצבעים משלימים ככתמים נפרדים שאמורים להתמזג בעין הצופה. הטקסטורה של הצבע עבה יותר על מנת לחזק את תלת הממד שנפגם על ידי כך שאינם מערבבים את הצבעים - שימוש בצבעים טהורים בלבד. הפשטה: בגלל המהירות יש פחות דיוק. התנגדות לפרספקטיבה קווית מתוכננת. השפעה יפנית: פרספקטיבה וקומפוזיציה. פרספקטיבה אלכסונית וחיתוך התמונה בקומפוזיציה: התמונה אינה חלון בעל גבולות סגורים. |
