האימפרסיוניסטים, אדוארד מאנה
אדוארד מאנה, 1832-83 (Manet) נחשב לאמן אוונגרדי (חלוצי), הוא מתאר את חיי היום יום של המעמד הבורגני ללא המחאה החברתית, ללא המחאה של הריאליזם לגבי פשוטי העם, סגנונו מזכיר את קורבט, באור הטבעי החזק, השטיחות של הצבע, אי שימוש באור וצל, קונטורים שחורים, הוא צובע את הבד שלו בלבן כדי לתת בוהק לצבעים. הוא היה חבר של גדולי המשוררים והסופרים של אותה התקופה וניתן לזהות אצלו השפעות של ההדפסים היפניים שהיו פופולאריים בתקופתו, בקומפוזיציות הא-סימטריות, בפרטים המעטים ומשטחי הצבע הנקיים. יצירותיו המוקדמות שהוצגו בסלון הדחויים של 1863 עוררו סערה בגלל הישירות והבוטות שלהן. בעיקר מדובר בארוחת הבוקר על הדשא". ובסלון של 1865 ב"אולימפיה". בתמונות מופיע עירום נשים, שאינו עושה אידיאליזציה של גוף האישה וכן משיר מבט אל תוך עיני הצופה. בשנת 1874 הצטרף אל מונה בארג'נטיל, שם נשתנה סגנונו והפך בהיר וקליל יותר. בחייו בעיר הרבה לקחת חלק בדיוני האימפרסיוניסטים בבתי הקפה אך מעולם לא הציג איתם, למרות שהם ראו בו דמות אב רוחני. בעבודותיו של מאנה החל הצבע תופס תפקיד מרכזי כנושא הציור (תפקיד שיהפוך עיקרי בתנועות המופשט המודרניות). ברבים מציוריו מופיעים משטחים כמעט מופשטים של צבע מעורבב. הנושאים שלו לקוחים מחיי היום יום, במסורת הריאליזם אך הוא מציג אותם בשילוב איקונוגרפיה מסורתית, דבר שהיה מהפכני בזמנו (למשל "אולימפיה", או "ארוחת בוקר על הדשא"). ארוחת בוקר על הדשא, 1863, שמן על בד איקונוגרפיה: הדמויות בציור מועתקות מציור ידוע של רפאל, השייך לז'אנר סעודה בטבע. בציור המקורי היו כל הדמויות עירומות. מנה הלביש את שני הגברים לפי האופנה המקובלת בזמנו והשאיר את האישה עירומה. הרמיזה המינית הברורה וכן המבט של האישה המופנה כלפי הצופה וכמו מזמין אותו להצטרף העלו את חמתם של הצופים כמו גם של המבקרים. קומפוזיציה, צבע ואור: ארבעת הדמויות ממוקמות במרכז התמונה. הן מוקפות בעצים וטבע הסוגר עליהן משלושה צדדים ומסתיר אותם מעין כל. הצופה זוכה להצצה אל סצינה אינטימית. הגברים בתמונה אינם מתייחסים אל עירומה של הגברת ביניהם כמו גם לחברתה הרוחצת מאחור. חוסר התייחסות זה, בשילוב עם היותם לבושים, רק הגביר בעיני הצופים של הזמן את הארוטיות הבוטה של התמונה. האישה לעומת זאת פונה אל הצופה ומבהירה במבטה שהיא יודעת כי הוא צופה בה ובנעשה. ידיעה זו, שאינה אופיינית כלל לציורי עירום לפני כן, מעמידה את הצופה במצב לא נוח של הצצה, בו הוא מבין כי הצייר הבין את תשוקתו להציץ. מבחינת השימוש בצבע והאור, מנה שובר כאן מסורת של שימוש באור וצל על מנת ליצור נפחיות לצורות. הוא מעצב את הדמויות על ידי דירוג צבעים ויוצר שטיחות של הצורות ותחושת "הדבקה" שלהן ברקע. שיטה זו שהפכה אהודה על האימפרסיוניסטים עוררה את זעמו של קורבה.
אולימפיה, 1863, שמן על בד איקונוגרפיה: זו כנראה התמונה הידועה והפרובוקטיבית ביותר של מאנה. להפתעתו, נתקבלה התמונה לסלון הרשמי של 1865 אך נתקבלה בזעם על ידי הקהל ואף כונתה על ידי מבקר אומנות בשם "האולימפיה הרקובה של מאנה". כמו בארוחת הבוקר שלו, לקח מנה ז'אנר ידוע של תיאור נשים עירומות במיטתן ועיוות אותו לחלוטין. הדמות אינה ישנה כמקובל אלא ערה ומביטה אל הצופה בחוצפה. החתול השחור שלצידה נחשב סמל למיניות ויחד עם כלי המיטה הסתורים ברור כי אין מדובר באישה צנועה במיוחד, וכנראה שרק כמה דקות לפני כן עסקה בפועל במקצוע העתיק בעולם. הסרט שעל צווארה של הדמות היה אביזר מוכר אצל זונות, ותמונה זו הפכה אותו עם הזמן לאביזר אופנתי. צבע וקומפוזיציה: הדמות של אולימפיה ממוקמת במרכז התמונה, ולצידה המשרתת. המיטה עליה היא שוכבת מתחילה ונגמרת מעבר לגבולות הבד, כמו גם החתול המציץ מעבר לצד הימני של המסגרת. הקרבה של המיטה והדמות אל הצופה וחלוקת החלל על ידי המסגרת יוצרות תחושת חדירה אל חדר מיטות אינטימי. הצופה אינו ממוקם בחלל ברור (בגלל החיתוך) ואינו רואה את שאר החדר. הדמויות כמו אלו של ארוחת הבוקר משוטחות והחלל חסר עומק.
אמיל זולא בחדר עבודתו, 1868, שמן על בד איקונוגרפיה: בניגוד למחאה שעוררו תמונותיו המוקדמות של מאנה, הוא זכה לתמיכה נלהבת מצדו של הסופר והמבקר אמיל זולא. בשנת 1866 הוא הכריז על מאנה כתקווה הגדולה להחייאת האומנות הצרפתית, וראה באולימפיה וארוחת הבוקר על הדשא יצירות מופת והגן על זכותו של מאנה לעבוד על פי רעיונותיו הצורניים למרות שסטו מהמקובל האקדמי. כתודה על תמיכתו צייר מאנה את דיוקן זולא בחדר עבודתו. התמונה הוצגה בסלון 1868 וזכתה לגינויים או סלידה של הקהל. הצייר רדון למשל הגדיר את התמונה כיותר טבע דומם מאשר תיאור חי של אדם, ואכן יש אמת מסוימת באמירה זו כשמתייחסים אל התיאור בפרופיל של הסופר (תיאור המחליש את ההבעה הרגשית) ההופך את פניו כמעט לחלק מהטבע הדומם שעל שולחן עבודתו. קומפוזיציה: זולא מוצג כמעט בפרופיל כשהוא ישוב למכתבה ואוחז ספר בידיו. על השולחן נוצה, כסת וערמות ספרים ומאמרים שהקרוב ביותר בהם הוא מאמרו של זולא על מאנה (שמו של מאנה על גבי המאמר משמש גם כחתימת האמן). הערבוביה בה מונחים החפצים על גבי השולחן מנוגדת לסדר המופתי והריבועי הממסגר את זולא על הקירות וכולל מסך נוף יפני מאחוריו, הדפס דמות מתאבק יפני (של קונייאקי) מעליו ושתי עבודות אומנות המכסות אחת את השנייה. הבגדים והדרך בה מתואר זולא הולמים דווקא יותר את דמות הדנדי של מאנה עצמו מאשר את הסופר אך נוצת הטווס שכמעט בלתי נראית מאחורי זולא מתייחסת אל הסופר עצמו כשהיא ככתר סביב ראשו המתייחס אל כישורי הכתיבה שלו. יצירות האומנות המונחות כאילו במקרה מאחורי הסופר יוצרות מעיין הצהרת כוונות אומנותית של מאנה. במישור הקדמי מופיע תצלום שחור לבן של אולימפיה של מאנה ומחברת בין הציור עצמו ובין מסורות חדשות של אימאז'ים הנובעות מעולם הצילום, וביניהם גם עירום בוטה, פורטרטים עיתונאיים וצילום הוצאות להורג. מאחורי הצילום מופיעה רפרודוקציה של תחריט מאת גויה שנעשה בעקבות "השיכורים" של ולאסקז – צירוף בין חדש וישן באומנות הספרדית המבטא את משיכתו של מאנה אל האומנות הספרדית. היצירות היפניות גם הן ביטוי לאופנה הרווחת בתקופה. |
_(1).jpg/400px-Manet,_Edouard_-_Le_D%C3%A9jeuner_sur_l%27Herbe_(The_Picnic)_(1).jpg)
