האימפרסיוניסטים, דגא
אדגר דגא, 1834-1917 (Degas) צייר ופסל צרפתי. בצעירותו הושפע מאמני ארצות השפלה של המאות ה-16 וה-17 ומאמני הרנסנס והרבה לצייר דיוקנאות ונושאים מיתולוגיים. בשנות השישים שינה את סגנונו והחל מצייר נושאים בני זמנו. הוא הכיר בבתי הקפה בפריז את האימפרסיוניסטים והחל מציג אתם, אך סגנונו האישי היה שונה. הוא עבד על מתווים ולא צייר תחת כיפת השמיים. עיקר ענינו היה בתיאור תנועה ובבדיקת נקודות ראות בלתי שגרתיות, ותמונותיו מתאפיינות בהצגת מקטעי התרחשות היוצאים אל מחוץ לגבולות התמונה. הוא התמקד בתיאורי החיים בעיר ובבתי הקפה והתעניין בצילום ובהדפסים יפניים. נושאי ציוריו: מרוצי סוסים, נשים מגהצות, מתרחצות או מודדות כובעים, אך הידוע שבנושאים בהם עסק הוא תיאורי רקדניות בלט. הרקדניות בתיאוריו מופיעות דווקא בהווי שמאחורי הקלעים החושף תנועה לא מהוקצעת או מבוימת שלהן. לקראת סוף ימיו, כמעט והתעוור והחל מפסל. כל פסליו נוצקו בברונזה רק לאחר מותו למעט "הרקדנית בת ה – 14" שהוצג עוד בחייו ונחשב ליצירה הראשונה בהיסטוריה העושה שימוש ברדי מייד כיוון ששערה וחצאיתה אמיתיים.
רקדנית בת – 14, 1881, ברונזה איקונוגרפיה: זהו פסלו היחיד של דגה שהוצג לפני קהל עוד בחייו. נושא רקדניות הבלט העסיק אותו הן בציורים, הן ברישומים ובפסלים רבים, אלא שאת פסליו הכין רק כתבניות ורובם נוצקו בברונזה רק לאחר מותו. הרקדניות שלו אינן עוסקות בדרך כלל בריקוד: הוא מתאר אותן מאחורי הקלעים, עוסקות בהרפיה, רחצה, מתיחה, שחרור כאבים. עיקר עניינו הוא בגוף האנושי ובפעולה האינטימית, כמעט לא מודעת. הרקדניות חסרות זוהר או הילה של במה, האמן כמו מציץ עליהן ברגע שאינן מודעות לכך. הרקדנית הקטנה בת ה-14 הוצגה בתערוכת האימפרסיוניסטים בשנת 1881 כשהיא עשויה שעווה. מאוחר יותר יצק אותה בברונזה. היא גם נחשבת לרדי-מייד הראשון בעולם כיוון ששערה אמיתי, סרט הסטן, שמלתה ונעלי הריקוד שלה אמיתיים גם כן. בפסל הברונזה נותרו רק השיער, החצאית והסרט, השאר (כגון נעלי הריקוד) עשוי ברונזה. קומפוזיציה: הדמות ניצבת בתנוחה מתוחה, היא מיישרת את זרועותיה לאחור כאילו על מנת לשחרר את גבה התפוס. זהו רגע אישי, בלתי ייצוגי, בו הרקדנית שמאחורי הקלעים עוסקת בגופה עצמה ואינה מציגה. פני הדמות מבוגרים בהרבה לגבי גילה המוצהר והבעתן היא של ריכוז עמוק בעצמה ובגופה. פני השטח של גופה אינם חלקים כמקובל אלא עשויים שקערוריות ושיאים - "צלקות" שהותירו בה ידי האמן. הנטורליזם שלה הביך את הצופים והפך אותה למעיין מניפסט של הריאליזם והאימפרסיוניזם.
האישה השותה אבסינט, 1876, שמן על בד איקונוגרפיה: דגא הרבה לתאר גם את האספקטים החשוכים יותר של חיי הלילה בעיר. הבדידות והשכרות הם אחד מהנושאים הללו. בתמונה זו מתוארת אישה בודדה העוסקת בשתייה ובטלן אופייני היושב על ידה. קומפוזיציה: הדמויות ממוקמות בצד ימין, אנו מביטים אליהם בקו אלכסוני. דגא משתמש בטכניקה זו על מנת ליצור אשליה של מבט ללא ידיעת הדמות הנצפית. חוסר הידיעה הופך את הדמות לטבעית יותר, כיוון שאינה מנסה ליצור רושם על הצייר. בכך מקווה דגא לחשוף את אופיין האמיתי של הדמויות. העובדה שהדמויות נחתכות על ידי מסגרת הציור ומיקומן בפריים מדגיש את אקראיות המבט של הצייר: אין כאן לכאורה תכנון מוקדם אלא תפיסה של רגע חולף. החלל הצר כמו לוחץ את הדמויות מלמעלה ומדגיש את תחושת הניכור בין הדמויות עצמן. מצד שני, החלל הריק הגדול יחסית מצד שמאל מדגיש את בדידות הדמות הנשית. מבטה של הדמות זגוגי וריק, היא אינה פונה אל היושב לצידה או אל אנשים אפשריים אחרים בבית הקפה אלא שקועה בעולם פנימי. הבקבוק שלידה ריק ומציין ששתתה כמות הגונה של משקה. |
