הבטחה שקוימה... באיחור קל ~ • ~ ♥ ~ • ~ כשהרתה את בנה, היה לה תאבון מצוין ובכל זאת לא נוספו למשקלה יותר מתשעה קילוגרמים. חמש שנים מאוחר יותר, כמו השתנה טבעה מקצה לקצה. הפכה לאנינת טעם ומאכלים מסוימים לא הייתה מסוגלת אף להריח. עם זאת עלה משקלה בהיריון השני בעשרים ושלושה קילוגרמים... [!]
על פי חישוביה המדוקדקים של אימה הבקיאה, נקבע ה-23 באפריל כמועד הצפוי ללידה. מצוידת בנתון זה נערכה לקראתו מבעוד זמן ומאחר שבאותה שנה חל ליל הסדר יומיים אחרי המועד שקבעה לה אימה בביטחון רב, נשא בעלה מזוודות לביגוד מספיק עבורה ועבור הבן, למשך שהייה בת מספר שבועות בבית הוריה.
"נו, אימא, מתי כבר יצא התינוק"? חזר ושאל בן החמש, כשהוא מוסיף הבטחה נאמנה להיות לה לעזר בכל. אפשר שסבר בתמימותו כי אימו "מתאפקת" והבטחתו תפתה אותה לזרז את התהליך. האמת היא שעם או בלי הבטחתו, ייחלה כבר לרגע שתוכל לנשום מלוא ריאותיה ולישון בלילות, בלי ארבעה כרים תומכים מתחת לפלג גופה העליון...
"נו, אימא, מתי כבר?", שאל ושאל עד שפלטה מפיה, אולי יותר לעידוד עצמה, "בפסח, מתוק שלי, בפסח, אני מבטיחה לך!"
ב-25 באפריל הסבה המשפחה המורחבת אל השולחן החגיגי והספירה לאחור החלה למן הלילה ההוא, שכבר פיגר ביומיים אחרי המועד "הבטוח" שחושב, כאמור, בדקדקנות רבה...
יום ועוד יום, נשימותיה שטוחות ולילותיה מנומנמים והילד, כמו שכח מכל העניין, שמח וטוב לב, שיחק בחצר ובבקתת העץ שבנה לו סבו, חדל לשאול ולהגניב לעברה מבטי הפצרה ותוכחה. נו ככה זה עם ילדים, אמרה בליבה, נוחים להרפות מעניין שאבד בעיניהם סיכויו להתממש.
כשפקח את עיניו בבוקרו של ה-2 במאי, למחרת שביעי של פסח, קרא בקול גדול: "אימא, שתדעי לך, פסח עבר!" - - -
פסח אכן עבר... ה-23 באפריל היה לבדיחה משפחתית. כעבור תשעה חודשים מלאים ותוספת בת למעלה משבוע בקשיש, בשביל "הכייף", נולדה תינוקת גדולה ומושלמת מכל בחינה, אחות מתוקה לילד הסבלני והנפלא, שקיים את הבטחתו ואכן סייע בכל, לרבות נשיאתם של חיתולי הבד הצואים!
שנים חלפו ולימים נעשה דוד לבנותיה. אחת מהן מככבת במקבצי השיחות בין סבתא לנכדתה... ~ • ~ ♥ ~ • ~
הדר, חלוץ דור ההמשך ותמר בין שני בני דודיה המתוקים ~ • ~ כעבור כארבעים שנה...
~ • ~ ♥ ~ • ~ |
