הטריק ההוא עם ההליכה
מחר יִהְיה חַם. כּךְ הבטִיחוּ. כִּי אנִי לא מסכִימה יוֹתר לחוֹרף הזה, הבנתַ? וְמַחר יִהְיה ירוֹק בּאוִיר, וְשקט בּעֵינָיִים וְתִהיה האִוְשה הזאת הקצוּבה שֶל צעד אחר צעד על העפר הפּרִיר בּמעלֶה היער ההוּא.
וְתהְיה נְשִימָה כּבדָּה, וְיִהְיה חַם וְיִהְיוּ הרבּה חִיוּכִים מפּנֵי שֶ – כְּשהוֹלכִים כּבר הבנתִי איך עוֹבד הטרִיק... כּוּלוֹ אשליה שכּזאת: אנוּ זזִים. אנוּ לא תְקוּעִים. וְחַם!
נעלה אֶת ההר, נקיף אֶת היער נרד בשביל שֶמעל הסֶכר וְאוּלי נשְלִיך שלוֹשה בּלוּטֵי אָלוֹן זֶה על זוֹ.
וְאחר כּך נחזוֹר באוֹתוֹ שְבִיל עפר וּבדֶרך נשִיר מעלֵינוּ אֶת הירוֹק וְהשקט יהפֹך לאגדה. סִיבוּב שלם נעשה, גדול, ארוך, מתִּיש – וְנחזור לאוֹתה הנקוּדָּה. אבל לִי הבטִיחוּ בַּחדשוֹת שֶמַחר יִהְיה חַם.
|
