(שבת הקטנה)
אולי זה בגלל הריח של חומרי הניקוי שעולה לתעלות במוח (אצל אבאמא אני מנקה. הבית שלי כשר כמו מעדניה של רוסים בערך. אין חזיר. אבל אישי דג לפעמים סרטנים –זה לא בשבילי, למרות הרצון הטוב שלו והיופי של המחווה. ואפשר למצוא אצלנו גדי בחמאת אימו) אז אולי זה בגלל אדים רעילים (יש בזה משהו יפה ונורא. למהול רעל במים) אולי בגלל זה לא באות לי מילים רק רודפות אחריי מילים נרדפות ל- חושך (תהום ומעלה-מעלה-מעלה) בריחה (הביתה אליי בריצה. לקוות שיהיה פתוח שאני אהיה זמינה לא במצבי רוח. אחידה) ותאווה (ברזל, נחושת, אצבעות בפה שלי ואדים על שמשה) ואהבה (מלא סימני שאלה ושאלה אחת קצרה: מה זה. מה).
היה איזה רגע שמצאתי בזה משהו מגרה בערפול החלקי הזה בשפשוף הבלתי נלאה של לכלוך נראה ובלתי נראה אפופת אדים (כמו ליצור אשליה במילים) בועות של סבון מתחדשות וכבות כתמים על החולצה שלי ובשוליים של מכנס רופף ורפוי הת-כו-פ-פו-יות וכיווץ גבות קצר בכיוון של מאמץ בר תוצר.
והיה איזה רגע שהייתי ככה קרובה דחיפה קטנה והייתי על הרצפה רטובה רטובה.
----------- סיימתי (בשעה טובה- שישי בצהריים) את יציאת המצרים מהמטבח. עכשיו הוא נוצץ ודומם כל כך (רק בכיפור וביום כמו עכשיו דקה וחצי לפני פסח- אלו שני הזמנים היחידים בהם המטבח של אמא שקט כל כך) עם צאת השבת (איך אני אוהבת את שלישיית המילים הזו) אני אכין סלטים. יעברו בסך (הכל): מטבוחה (פער עצום בין שתי שקיות העגבניות המתפקעות למה שבסוף נשאר בסיר) חצילים משני סוגים (העדפה ברורה לאלו שבגריל) סלק (לצבוע את הידיים, להאדים את הכיור, לחשוב על דם סגול ומלכותי) וגזר (סתם גזר. מתובל וכתום). ושוב הכל יתלכלך. ומאוחר בלילה אני אשטוף ערימת כלים ענקית ואגיד לעצמי בלב שאני מתה על החג הזה -------- מדברים על התחדשות, אני מרגישה בעיקר את התנועה של העונות. ההתחדשות האמיתית בעיניי זה החורף, הזמן שהכל קורה בו באדמה. האביב זה התוצר המתבקש של עבודת החורף המאומצת כל כך. אותו אני באמת מעריצה-------- זו תהיה לי פעם ראשונה בחיים שאני לא אהיה פה בחג (בראשי שנה ולילותסדר מעולם לא יצאתי את גבולות הגזרה) אני יודעת שאני אבכה ביום שני בצהריים כשאני אסע (שנה שעברה אמרתי: אי אפשר לדעת מה יהיה. ודמעתי. וויתרו לי. השנה אמרו לי אז מה? אז כל שנה ככה? כעסתי קצת אבל אני יודעת שאי אפשר לנופף בזה לנצח. לנצח בטח שלא. עוד חצי מחשבה על זה ואני אתחיל לבכות אז די. די) ---------- לילה לפני ליל הסדר והברדק אני אכין יין שאין בו אלכוהול ואבא יישב לי על הראש לראות ולבדוק ולהעיר ולכוון לי את התנועה והיד: לוקחים צימוקים (הרבה כהים וקצת בהירים) מטגנים אותם בלי כלום במחבת ומיד מעבירים לעלי ומכתש (זה הגיע ממרוקו. כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שזה החפץ הכי כבד והכי נוצץ בעולם) ולכתוש כלכך כלכך (אם לא כואבת היד סימן שזה עוד לא מוכן) ולבשל ולסנן ולסנן ולסנן (אם זה היה מנומס הייתי אומרת שמזה אבא שלי גומר אבל) --------- איזה פוסט מוזר ------- יש פה ספרים שרק פה אני פותחת. אפילו שבגוגל יש כבר הכל. לדפדף למשל (ל-מ.ש.ל.) באגדות התלמוד של שמחה רז יש לזה קטע אחר:
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו [התאהב] באשה אחת והעלה ליבו טינא [חלה מחלת-קנאה מתוך אהבה]. באו ושאלו לרופאים. אמרו: אין לו תקנה עד שתיבעל לו. אמרו חכמים: ימות- ואל תיבעל לו. - תעמוד לפניו עירומה? - ימות ואל תעמוד לפניו עירומה. - תספר עימו מאחורי-הגדר [בצנעה]? - ימות ואל תספר [תזדווג] עמו מאחורי הגדר. (סנהדרין עה, ע"א)
---------- ומשהו שהפתיע אותי באותו ספר: תאווה מביאה לידי אהבה. (כלה פרק ב)
---------- שתי הערות לסדר:
*רק פניות מתאימות תיענינה. *המודעה מנוסחת בלשון זכר בכוונה תחילה.
---------- מחשבות על חירות ועבדות שייכות כחופש בעלות משעבדת שעשויה לאפשר לי חירות להיות גם וגם. וזרע עמלק גם הוא בצבע לבן.
--------- כלום לא עצוב הכל חרא וגיל וששון ושמחת בית השואבת. איך זה יכול להיות שלפעמים אני מרגישה נבלעת כשאני מוצצת.
ולפעמים החשק הופך כיוון והופך לשנאה טהורה.
הקירבה הגדולה שבין המין והעצב מטרידה לי לפעמים את מנוחת הנפש שגם ככה לא תמיד בנמצא.
(לפעמים מעדיפה שתדבק לשוני לחיכי לסתום גולל על הפה הזה שלי שפולט מילים כמו חול ואין מה.)
http://www.youtube.com/watch?v=784oFBKnA5o&feature=related
 (Sebastian Tixier) |