החזאי הודיע על 27 מעלות שיעלו ל-34. כולנו הופתענו כמו כל שנה, יומיים לפני ליל הסדר, כשלא נראה שהחורף עומד לזוז מפה. מבעד לחלונות הפתוחים ניתן היה לחוש נשימה רכה, רוטטת, מלטפת של אביב. ושוב התעוררו ציפיותיי, כמו כל שנה ב-4 השנים האחרונות, שאולי הפעם הוא יתדפק על מפתן ביתי, עיניו הירוקות בורקות, והפה הסקסי הזה שלו ממלמל – "התגעגעתי כל כך....".

ומה אגיד לו לאותו אהוב שלי, אביב, שרק שמו מעורר בי פעימות לב מטורפות? ש-4 שנים לא הצלחתי לפתח שום מערכת יחסים משמעותית ? ש-4 שנים פסלתי על הסף כל הזדמנות לרומן חדש? ש-4 שנים אני מחכה כמו אידיוטית למועד הזה, יומיים לפני פסח, אותו מועד שבו הוא עזב, ושבו אני מקווה שישוב? להגיד לו את כל זה, או לנעוץ בו מבט צונן ולשקר במצח נחושה שהמשכתי הלאה, יש לי זוגיות נפלאה, וכדאי שייעלם מפתח הבית שלי, כי תיכף בן זוגי הנוכחי,הרבה יותר מוצלח ממנו – חוזר?

והאם בכלל אצליח להוציא הגה מהפה, כשאצלול בתוך כל היופי הזה של גבות משורטטות ביד אמן, אף מושלם ושיער שמעולם לא נזקק לפן? אחרי הכול, רומן עם דוגמן צמרת, הדוגמן המצליח ביותר בישראל, שבחר דווקא בי, פקידת דואר אפרורית ונטולת ברק, להיות בת זוגו לשנתיים, היה צריך להפוך אותי לאסירת תודה לנצח....

ואמנם זה מה שהרגשתי בשנתיים שחיינו ביחד. כמה אהבתי ללכת לצילומים, לשבת בצנעה מאחורי הקלעים ולראות את אביב היפהפה שלי נעמד בעשרות פוזות , מחליף עשרות תלבושות, רוכן מעל עשרות דוגמניות יפהפיות, מחייך אליהן, מפלרטט אתן במבטו, כורך את זרועו סביבן בתנועה רבת תשוקה, מביט בהן באותו מבט מיוחד שהביט בי לפני שהתעלסנו....

"אני לא מרגיש כלום. כל מה שאומר לי הבמאי אני עושה, כמו רובוט. אני רק מחכה שהצילומים יסתיימו ואחזור לדירה ", היה חוזר ואומר לי בלהט. "איך את לא מבינה שבך בחרתי? יופי לא מעניין אותי, רק אישיות! את מעניינת אותי!". ואני האמנתי לכל מילה שלו, כולל שיש לי אישיות.לא ידעתי כל כך על איזו אישיות הוא דיבר, אבל האמנתי לו. עד כדי כך, שכשעזב, החלטתי לבדוק את הנושא.

הגשתי מועמדות לכמה משרות שתאמו את התואר הראשון בקולנוע וטלוויזיה שעשיתי לפני שהכרתי את אביב, כשהייתי משוחררת טרייה מצה"ל. התעודה נחה במגרה כי לא חשבתי שמישהו יטרח בכלל להסתכל עליי. בדואר הרגשתי טוב. מתאימה לתפקיד. "חבילה לאן?", "כמה בולים?", "מעטפות מבוילות או לא?", אלה היו משפטים לא מאיימים. 

 נכון, שברגעים המתים, כשאף אחד לא נכנס לסניף, היה דמיוני עובד ללא שליטה, בונה תסריט לסדרת טלוויזיה מצליחה בשם "האפרורית והיפיוף", סדרה שלידה יחווירו גם "היפה והחנון" וגם "האח הגדול". ונכון גם, שהתבוננתי בטיפוסים השונים שהגיעו לאשנב שלי, וליהקתי אותם לסרטים עתידיים של אבי נשר, הבמאי הנערץ עליי. אבל בזה בערך התמצתה ה"אישיות" שלי.

אחרי שאביב עזב לאיטליה עם  חוזה שמן ל-5 שנים בחברת "לואיג'י אינטרנשיונל", היינו מדברים בטלפון יום יום, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. אביב היה מספר לי על הצילומים המפרכים, ואיך הוא צריך להיכנס למים הקפואים של ונציה בעיצומו של חורף מושלג, כשהוא בבגד ים, מחייך ומעמיד פני נהנה. אני הסתפקתי במשפט קצר –"עוד יום אפור עבר עליי בדואר". מכאן אביב עבר לתיאורים איך הוא מתגעגע, איך הוא חושב עליי, איך הוא שם את כל הכסף הגדול שהוא מרוויח בצד, חוסך בשבילנו, כי הרי רק בשבילי עשה את כל ההרפתקה הזאת, כדי שנוכל לחיות ביחד ברווחה כשיחזור. האמנתי לו.מי לא יאמין לאביב אשל, דוגמן בינלאומי?

המשכנו לדבר בטלפון ולהחליף משפטים אוהבים, כשלפתע השתררה דממת אלחוט מצדו. פעם אחר פעם ניסיתי להתקשר, והטלפון לא היה זמין. שנה עברה ועדיין אין קול ואין עונה."תשכחי ממנו!", אמרו לי סוזן ומוניק, באשנבים שלידי, בדואר. "יפיוף כזה בטח מצא לו יפיופה, מה הוא צריך אותך, תגידי, מה?". האמנתי להן. הראי לא שיקר כשממנו נשקפה דמותי העכברית: שיער בצבע עכבר, עיניים בצבע עכבר, בגדים בצבע עכבר. רק זנב היה חסר ...

"כפרה, תשמעי לי", אמרה לי מוניק בקולה הצרוד מסיגריות. "תמשיכי את החיים שלך, תמצאי בחור נחמד, מסודר, עם עבודה טובה, תתחתני אתו ותשכחי מהיפיוף הזה. ". מוניק התאמצה מאוד שיקרה משהו ביני ובין אחיה, ג'קי, שהיה שותף במוסך מצליח ברמלה. "הוא יעשה אותך מלכה!", אמרה לי. "ואת תהיי ממש אחותי!". חייכתי במבוכה. מי בכלל יכול להסתכל על ג'קי שכל החיים מסתובב עם חולצה פרומה, החושפת חזה שעיר , ומכנסיים שמאחור מבצבץ מהם באופן קבוע החריץ של התחת? אפשר בכלל להשוות אותו לאביב שלי?

אבל כששנה לא שמעתי ממנו, התחלתי להאמין למוניק ולסוזן, שלאביב נגמר ממני. אני לא יודעת מה נפל עליי, אבל בהתקף של טירוף, כתבתי בלילות תסריט לסדרת הטלוויזיה שהתרוצצה במוחי "השוד בבנק הדואר", והגשתי אותה לערוץ 2.ובלא פחות חוצפה, הלכתי לערוץ 10 והגשתי להם הצעה לתוכנית ריאליטי חדשה בשם "משוגעים לבולים", המבוססת על התבוננותי בכל המשוגעים שהיו באים לדואר לקנות עוד בול נדיר לאוסף שלהם. לא סיפרתי לאף אחד על הטירוף הזה שלי כי התביישתי.

שלושה שבועות אחר כך הגיע טלפון מערוץ 2. הם קנו את הסדרה והציעו לי משרה קבועה כתסריטאית שם. יומיים לאחר מכן התקשרו מערוץ 10 הם התלהבו מתוכנית הריאליטי והזמינו אותי לחתימת חוזה.העבודה בטלוויזיה הייתה מפרכת, והיה ברור שלא אוכל להמשיך לעבוד בדואר. מוניק לא סלחה לי עד היום, וסוזן איחלה לי "בהצלחה" בקרירות, כשהיא לא שוכחת להגיד לי שאני עושה את טעות חיי, ולא אשרוד אפילו שבוע בטלוויזיה, כי "כולם יודעים שזה בית זונות אחד גדול, וחכי ותראי עוד מה יקרה לך שם....".

אבל קרו לי רק דברים טובים. דבר ראשון, שמעתי מעוד אנשים על "האישיות" שלי. דבר שני, המאפרות  של ערוץ 2 לקחו אותי תחת חסותן, ואני כבר לא נראית עכברית היום. יש אומרים שאני אפילו די נאה. מחזרים לא חסרים לי, אבל כמו שאמרתי קודם, אני לא מסוגלת להגיע לשום מערכת משמעותית עם אף אחד. אני יודעת שאני חייבת לשכוח את אביב, אבל אני לא יכולה. כל שנה, יומיים לפני ליל הסדר, כשמתחיל מזג האוויר האביך, השרבי, הקבוע, אני פותחת את החלונות בדירתי החדשה ב"מגדלי ירחמיאלי", וחשה את נשימתו הרכה, המלטפת, של האביב שהגיע. וממשיכה לקוות שגם אביב שלי יחזור.

הטלפון מצלצל. מ"יס" שואלים אם אוכל להגיע לפגישה דחופה לגבי איזו דוקודרמה. יש להם איזה רעיון שהם רוצים לגלגל אליי, זה על בסיס משהו שנתתי להם פעם שלא נוצל, ועם כמה שינויים, זה יכול ללכת יופי. אני לא ממש זוכרת מה נתתי להם, אבל מה זה משנה. אני יכולה לעשות כל דבר. אני כבר יודעת שיש לי אישיות .

הצוות כבר ממתין לי בחדר הישיבות. אני צונחת חסרת נשימה ליד הקלסר שהכינו לי,ובזמן שהם מדברים, אני מדפדפת, עד שאני נזכרת באותה תוכנית מטומטמת בתחילת דרכי, שנקראת "האפרורית והיפיוף". מוני מדבר ומדבר, ואני לא קולטת כלום חוץ מהשם שהוא חוזר עליו כמה פעמים – "אביב אשל". "הוא הכי מתאים להיות היפיוף, ובדקנו עם הסוכנים שלו באיטליה, הוא פנוי כרגע לאיזה שבוע, ככה שנוכל ל...". אוזניי צוללות. "אני לא מוכנה לעבוד עם אביב אשל! אני אומרת בקול חותך. דממת תדהמה בשולחן. "הוא לא אמין ואני לא עובדת עם אנשים כאלה!", אני מסבירה בקול צונן.ידוע לי ממקור ראשון שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו.".

 מבטי חוסר אמון נתלים בי. "על מה את מדברת?", שואל מוני בקול תמה. "על זה שכבוד היפיוף שלכם נעלם לשנה שלמה ללא עקבות!", אני צועקת. הצוות נועץ בי מבטי חמלה. "היא לא יודעת...כן, כי שמרו על זה בסוד כדי לא לפגוע בקריירה שלו...אבל עכשיו הוא כבר בסדר...", אני שומעת מלמולים מסביבי. "על מה אתם מדברים?", אני תוהה.

מוני נוטל את ידי ומסביר לי לאט, כמו לילדה מפגרת – "אביב אשל עבר תאונת דרכים קשה וסבל חוץ מפגיעות גופניות גם מאובדן זיכרון. רק כעת, אחרי שנה, הוא חזר לאיתנו . אתמול הוא נחת בארץ,וגילו לנו את זה בסודי סודות אנשי הקשר שלנו במלון " פלאזה", אז חשבנו שזאת הזדמנות מבחינתנו ל....". אבל אני כבר לא הייתי בחדר עוד. "מהר! למלון פלאזה!", צווחתי על נהג המונית כשאני מזנקת לתוכה. מבעד לחלונות הפתוחים יכולתי לחוש נשימה חמה, רכה, רוטטת, של אביב, ודומה היה שהיא מכוונת ישר אליי.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)