שיח קשה מאוד של האני עם הגוף המתבלה (לא בכדי מצוין השם "גוף" ללא כינוי השייכות "שלי" להעברת הזרות), שבו מתבטאת אמביוולנציה ביחס אליו. מצד אחד זרות מוחלטת: "אין עוד דבר לי ולו", מאידך "אין לי דבר מלבדו" בחיבוק משותף. שיר יפה מאוד, הגר. חג שמח!
דו שיח קשה בין גוף ונפש. זה מכונס אברים וזו חבוקה בידו מפחד בדידות. אבל עוברת כאן עוצמה של יחד קשה מעין ברית עניים מול העולם כולו ויכולים לו. שהרי יש מקרים שגם זה חסר.
לא פשוטה חוויית הבליה שאת מתארת כאן, והפחד מהו? מן הקמילה? מן המוות? הגר, מקווה שתשובי מן המדבר, אלי מים חיים, חווי את הבליה חווי את הצמיחה, מצאי את גופך מחדש, ואת האחיזה בקיים לא בצל. מאחלת לך חג אביב.
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חמוד ברם...
אף על פי כן ולמרות הכל
ארדוף אותך עד חורמה
אשיגך מוצף דם
אחלק בך מילותיי
שללי רב
הגר,
שיר מצוין שגופי ואני מתחברים אליו מיידית.
יפה כל כך התיאור של היחסים האמביולנטים עם הגוף
מ "אֵין עוֹד דָּבָר/לִי וְלוֹ;"
ועד "עַד שֶׁאֵין/לִי עוֹד/דָּבָר מִלְּבַדּו"ֹ
ואחרי שאני קוראת הוא ממשיך להזדמזם בתוכי
ולכאוב.
תודה
וחג שמח לך!
טוב מאוד.
הייתי משמיטה שורה ראשונה.
דו שיח קשה בין גוף ונפש. זה מכונס אברים וזו חבוקה בידו מפחד בדידות. אבל עוברת כאן עוצמה של יחד קשה מעין ברית עניים מול העולם כולו ויכולים לו. שהרי יש מקרים שגם זה חסר.
יפה.