חוויה של לידה מחדש או בקתת הזעה אינדיאנית, זאת המתנה שבחרתי להעניק לעצמי לפני שהשנה החדשה מתחילה, לשחרר ולהיפרד מכל מה שהיה בשנה שחלפה ולקבל את החדש כאן ועכשיו.

שמעתי על הסווט לודג' מכל מיני חברות שעברו את החוויה, וגם מתמנע שכל פעם שפגשתי אותה אמרה, אני מחכה שתהיי מוכנה, ואני עד שאני מחליטה, עברה שנה... והנה הגיע הזמן... הגעתי לבית יצחק, לתמנע האחת והיחידה לעבור את הסווט שגם אם אצליח להעביר במילים את מה שעברתי שם, זה עדיין לא מספיק ומי שלא חווה את בקתת ההזעה האינדיאנית.... קדימה, לכו, אל תחכו, אל תפחדו, אל תוותרו.

זה התחיל מכך שאישרתי את השתתפותי בפייסבוק, סוג של אישור לא ממש מחייב, וככל שהשעה התקרבה ההתלבטות גברה, לנסוע או לוותר, פתאום הגיע טלפון מענת, אולי את יכולה לאסוף בדרך עוד מישהי שמגיעה, מה כבר יכולתי לעשות, הבנתי שהפעם אני נוסעת, אין לי תירוצים, גם הטרמפיסטית  זימנה אותי להגיע.

הגענו וכבר כולם ישבו מסביב למדורה, כל כך חם בחוץ ועוד לשבת ליד מדורה, נו באמת, מי צריך את זה בכלל, בהמשך הבנתי שאבני הבזלת שמתחממים במדורה יוכנסו לתוך הבקתה, כך שזאת רק ההתחלה.

החום מהמדורה היה בלתי נסבל, ובעוד אני עסוקה לקטר על כך, נתבקשתי לשלוף שני קלפים מהחפיסה של הקלפים האינדיאניים, קלף אחד לעבר וקלף אחד לעתיד, תמנע מיד פתחה בהסבר על החיה שליוותה אותי בשנה שחלפה ועל המסר שהחיה לעתיד מביאה איתה לשנה הבאה. ואני מרוב שהייתי עסוקה בחום מהמדורה, במחשבות על הפחד להיכנס לתוך הבקתה, להיות בחושך, לשבת על האדמה חשופה, לא הצלחתי לשמוע אף מילה.

פתאום כולם נשארו עם מינימום בגדים, קמו ונעמדו בשורה בכניסה לביקתה, וגם אני הלכתי אחרי השיירה עם תחתונים וחזייה, אכן כך, לא האמנתי שגם אני יכולה, וזה באמת לא כל כך נורא, הרגשתי אפילו שאני כמו ילדה קטנה שאין לה בושה.

לפני הכניסה, עברתי טיהור אינדיאני והקפתי את הבקתה תוך שאני אומרת בלב את המילים הו מיטאקיו יאסין שפירושו כולנו אחד, וכשהגעתי לפתח ירדתי על ארבע והלכתי על הברכיים כשכל הזרדים דוקרים לי וממש לא נעים לי שהברכיים שלי נוגעות באדמה,  וכן כמו שכבר הבנתם, המשכתי לקטר ורציתי להשתחרר אבל משהו בתוכי לא ויתר, זה היה נראה כמו נצח עד שהגעתי למקום שבחרתי לשבת בתוך הבקתה, היה חשוב לי שיהיה ליד פתח היציאה, מה שבטוח אני יכולה לברוח מתי שאני רוצה. (האמת היא שממש לא... אני יכולה לרצות לוותר, אבל תמנע משכנעת להישאר....והאמת שאפילו לא ניסיתי ולא רציתי לוותר, אבל המחשבות בתוכי פחדו יותר ממני)

מאחר ואני נכנסתי כמעט ראשונה, היה לי זמן להתרגל עד שכל החבורה נכנסה,  ואז הפתח של היציאה נסגר !!! חושך מוחלט, מיד הרגשתי שעוד רגע אין לי אוויר, אני רוצה לנשום, תנו לי לצאת, מה הייתי צריכה את זה, ועוד כל מיני מחשבות שהתרוצצו להן ברגעים אלו, אחת המחשבות שהגיעה אליי היתה  על עולמם של העיוורים, איך החושך שלהם קיים תמיד.

התרגלתי לחושך מהר ממה שחשבתי, נשמתי נשימות עמוקות כמו שלמדתי והרגשתי סוג של שלווה.

ואז הדלת נפתחה, אבני הבזלת החמים של המזרח נכנסו בזו אחר זו, הבקתה החלה להתחמם, הרגשתי שאני מתחילה לטפטף, גיליתי שאני מזיעה, כן זה נשמע אולי מוזר אבל אני לא רגילה להזיע גם לא במכון כושר, ואני לא מעיזה להיכנס לסאונה כי אין לי אוויר, אפילו לא לחמש דקות ופתאום אני מוצאת את עצמי בתוך הבקתה (בסופו של דבר זה נמשך 3 שעות ) היה לי חם והרגשתי שאין לי מספיק אוויר, נשמתי, וככל שנשמתי כך נהיה לי חם יותר, נשכבתי על האדמה כשכולי מזיעה, לא עניין אותי כלום, רק נשמתי את האדמה והרגשתי איך היא מקררת אותי ונותנת לי כוח להמשיך להיות בפנים.

כך המשיך לו המסע כשכל פעם היתה הפוגה, הדלת נפתחה והוכנסו אבני בזלת נוספים, החום בבקתה עלה וכל כיוון לקח את הדברים שיכולתי לשחרר ונתן את הדברים שיכולתי לקבל, השיחרור לווה בבכי ודמעות, מדי פעם נשפכו מים על האבנים וגם לצדדים, החום ברגעים אלו עלה לי לפנים אפילו שהייתי צמודה לאדמה הקרירה, הנשימה ברגעים אלו נפתחה, כאילו לתפוס אוויר פנימה, מן תחושה שעוד רגע אין יותר, הידיים שלי התכווצו עד שלא יכולתי להזיז אותם, הרגליים התאבנו ואזור האגן כנראה התחבר לאדמה כי כבר לא הרגשתי את הגוף בכלל, ככל שהייתי בפנים יותר כך התחושות בגוף פחות הטרידו אותי, לאט לאט הנשימה הפכה להיות רגועה, התרגלתי לחום ולזיעה שניגרה מעליי, הזמן לא היה קיים, שום מחשבה לא התרוצצה, שקט מוחלט, כלום, שלווה.

ואז הגיע השלב של הכנסת אבני הצפון, כשמקבלים את הצפון צריכים לעבור למצב ישיבה, אין ברירה צריך לקום לקבל את הבשורה לשנה החדשה. ואם עד כאן הכל עבר בשלום וכבר חשבתי שאין לי פחדים ושחררתי את כולם, הצפון הביא איתו את הפחד הגדול מכולם.

בחרתי להכניס יחד עם תמנע את אבני הצפון, סוג של חלום, כל אבן שהכנסתי העלתה בי פחדים, הרגשתי שאני עולה באש, נשרפת, הרגשתי שכפות הידיים שלי שהיו קרובות כל כך לאבנים, עוד רגע נגמרות.

ואחרי אבני הצפון שהוכנסו כולם, והיו הרבה, הרגשתי כאילו שזה לא יגמר לעולם, הגיע השלב האחרון במסע, כל המים שנותרו בכד נשפכו על האבנים, האדים הציפו אותי והרגשתי שעוד רגע אני לא יכולה יותר לנשום, שאין לי אוויר וזהו אני כבר רוצה לצאת, ואז תמנע ביקשה שנחזיק מעמד עוד קצת, שננשום עוד נשימה עמוקה לכל כיוון ולכל בקשה ואז הדלת נפתחה, אוויר נכנס והיתה תחושה של הקלה.. עכשיו מתחילה היציאה, אני רוצה לצאת ראשונה.

זחלתי על ארבע לעבר הפתח, אוויר על הפנים, בעזרת שומרות האש בהרפייה מוחלטת נעמדתי על רגליי אמרתי את מילותיי לדרך החדשה וצעדתי לעבר המחצלת שהיתה פרוסה לה שם, נשכבתי עם הפנים לשמיים והרגשתי שאני אחד עם הכל, שאני נקייה מבפנים, שנולדתי מחדש.