סליחות בירושלים.

בדרך כלל לוקח לי המון זמן להחליט לחוות חוויה כזו או אחרת, לאחרונה החלטתי שאת כל החוויות שרציתי ועוד לא ניסיתי, אני לא דוחה ואני רוצה עכשיו, אז מי שקורא את הדברים שאני כותבת, יכול לראות את האינטנסיביות של האירועים והחוויות שבחרתי לעבור בתקופה האחרונה, לא על כולם הספקתי לכתוב, מבטיחה ...בקרוב.

הפעם החלטתי לנסוע לירושלים לשמוע את תפילת הסליחות, תפילה שמתקיימת בשבוע שלאחר ראש השנה ועד ליום הכיפורים, ולכל מי שמרים גבה, לא אין לי כוונה לחזור בתשובה, פשוט אני מחוברת לתפילה, לבורא עולם ואני אוהבת את המסורת היהודית והחגים, זה מרגש אותי כל פעם מחדש.

אז אני ובן זוגי יצאנו לערב סליחות בירושלים, הדרך היתה פקוקה, זה היה מן יום שכזה, שבבוקר עמדתי בפקק שעתיים בדרך לתל אביב ובערב עמדנו אני ובן זוגי בפקק עוד שעתיים בדרך לירושלים, אני יכולה לסכם את זה כפקק, פשוט פקק, אפשר גם להתחיל להתעסק במחשבות על מה זה בא להגיד לי, למה זה קורה לי ועוד כל מיני כאלה ואחרים אבל הפעם, לשם שינוי בחרתי להתייחס לכך כפשוט פקק והתחושה היתה הרבה יותר נוחה וקלילה.

אז אחרי שעלינו את הפקק לירושלים, מה שגרם לעליה להיות יותר מתונה ולא הרגשתי לחץ באוזניים, הגענו לשדרות ממילא, איזה יופי של מקום, ממש חוץ לארץ, כן זו פעם ראשונה שאני כאן בשדרה. אנשים מכל העולם פוסעים כאן, כל מיני קולות בשפות זרות מכל עבר, ואני ובן זוגי הולכים לנו להנאתנו, כבר מאוחר בלילה ונראה כאילו אמצע היום, המוני אנשים בשדרה, חלקם יושבים בבתי קפה,  וחלקם כמונו נוהרים בכיוון אחד לעבר החומות, עיר דוד והכותל לתפילת הסליחות ולכפרות.

האוויר בירושלים הוא בדיוק כמו בשיר...אויר הרים צלול כיין, כל כך נעים וקריר, אני מרגישה שאני נושמת אוויר צח ונקי וכבר עטפתי את עצמי בצעיף כי התחלתי לקפוא, במרחק שעה נסיעה מהמרכז, כאילו אתה במדינה אחרת, ירושלים. תמיד כשאני עולה לעיר הבירה, לירושלים, אני מרגישה תחושה של קדושה, משהו באנרגיה בעיר הזאת שונה, אחר, כל הגוף שלי מתעורר לאנרגיה הזאת כדי להכיל אותה, זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

אז ממשיכים לעבר העיר העתיקה, המונים ברחובות, פוסעים בין הסמטאות, כל רגע אני עוצרת לצלם, כאילו שאין לי תמונות מכאן, כאילו שאף פעם לא הייתי, זה תמיד מרגש אותי, ירושלים בלילה, איזו אווירה, איזו תחושה, אחחחחחחח אני מרגישה את האוויר שנשמתי כשאני כותבת את המילים הללו.

תוך שאנו מהלכים בין הסמטאות פונים אלינו אולי תרצו לעשות כפרות, ואני רואה את התרנגול המסכן הזה שכבר סחרחורת יש לו מרוב שעשו איתו כפרות ולא מבינה, פשוט לא מבינה ובכל זאת מתעדת את זה בתמונה, כי זו פעם ראשונה שאני רואה איך זה נעשה. ובכל פינה ובכל סמטה יש כפרות, כפרות, כפרות, והמוני אנשים ומלא ילדים מכל הגילאים כמה שזה מדהים.

יש אווירה של חגיגה, נגינות חסידיות בוקעות מכל עבר, קולות השופר מדי פעם נשמעים ובין לבין גם בקשה לצדקה תרומה או עזרה, גם זה נמצא בכל פינה, בין כל האנשים אנחנו מפלסים לעצמנו את הדרך, להגיע לעיר דוד, עוד מעט מתחיל הסיור, שנספיק..ואז כשהגענו נזכרתי שעשינו את זה באחד החגים והחלטתי לוותר כי אני רוצה סתם לשבת ולהסתכל, לראות את ההמון מתפלל.

הגענו לכותל והחלטתי למרות העומס שאני רוצה לגעת בקיר, נכנסתי לצד של הנשים כמובן, שהוא קטן ומצומצם, המוני נשים מתפללות, בוכות, מתייפחות ויש כאלו שרק מתבוננות, ואני מפלסת את דרכי בין כולן אני חייבת להגיע לשם, לגעת בקיר, להרגיש, לבקש,  לא מוותרת עד שנוגעת ואז כל הגוף שלי מצטמרר לנוכח החוויה, שלא תטעו זאת לא פעם ראשונה, ובכל זאת משהו שונה בימים הללו כנראה, כי זה הרגיש אחרת לגמרי, היד נצמדה לקיר, הרגשתי זרמים, והדמעות החלו זולגות כאילו משתחררות מעצמן.

חזרתי לעמוד ברחבה של הכותל יחד עם בן זוגי וראינו איך המונים נוהרים פנימה והחלטנו לעלות בחזרה לשמוע את התפילה מלמעלה ולא להידחס עם כל ההמון למטה, וכך עמדנו על מרפסת מעל הכותל, מתבוננים איך ההמונים יורדים , זה היה כמו זרם אינסופי של אנשים שבאים עוד ועוד ועוד עד שכל הרחבה היתה מלאה כך שלא יכולתי כבר לראות את האדמה, הם עמדו שם ואז ניתנה האות להתחלת התפילה, כולם פה אחד החלו לומר את התפילה הפותחת של הסליחות, כמה עוצמה, כמה כוח, אין מילים לתאר את זה, צריך לשמוע...טעמנו קצת והמשכנו לטייל בסמטאות שעדיין היו מוארות ומלאות בצלילים של הסליחות, של ירושלים.

גמר חתימה טובה

קיטי לוי