זה התחיל קצת לפני יום כיפור, חוסר השקט בפנים נתן את אותותיו, הוא שם בערך מהרגע שהתחלתי לחשוב, בעצם במחשבה שניה, הנה אני שוב חושבת, מהרגע שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות רבה, התרגלתי אליו ונתתי לו את הבמה שהוא אוהב, טיפחתי ושימרתי אותו, האכלתי אותו בדרמות, סרטים ודמיונות פרואים, וכשהגיעו הלילות הוא לא הפסיק לעבוד בדרך החלומות, בהתחלה הוא עזר לי לזכור כל חלום לפרטי פרטים ועם הדמיון שלו תאמינו לי הפרטים היו אינסופיים וכשהייתי מתעוררת בבוקר הוא כבר חיכה לי בפינה, ממש כמו שרלוק הולמס בפעולה, חקירה מעמיקה גילתה כל תעלומה, כל חלום הגיע לפתרון. מיום ליום הוא הלך והתחזק, כבר מזמן איבדתי שליטה עליו, הוא כבר ממש גדול וכל יכול ושכחתי איך אפשר בלי לשמוע קול.

עכשיו הוא כבר מתיש אותי מדי ואני רוצה כבר להגיד לו די, אז אני מחפשת לגלות את השקט, זה לא פשוט לי כל כך, כי אני רגילה לרעש הקבוע שלו ואיך שיש רגע של שקט זה מבהיל אותי נורא ואני בודקת שאני עוד בסביבה, ככל שאני מתרגלת את התחושה, אני מגלה שזה בעצם מה שאני רוצה אבל הוא ממש לא מוכן לוותר וברגעים האלו הוא מתגבר, מראה שהוא נוכח, כאילו מבקש לא עכשיו, אני שומעת אותו אומר, תני לי עוד קצת זמן להיות איתך כאן. אני שכבר מכירה אותו שנים, כבר לא מאמינה לו לשקרים ומסכימה בפנים לוותר עליו לעולמים.

אז ביום כיפור השנה החלטתי שאני רוצה שקט בבקשה ולא מעניינת אותי שום טענה, ביום זה בשנה השקט מופיע גם בלי כל בקשה, השקט נוכח באוויר, מרגישים אותו, נושמים אותו, שומעים אותו, זה באמת יום מיוחד. לא משתמשים ברכבים, לא אוכלים ואין כלים, לא מנקים, לא מבשלים, לא עושים כלום ואז יש שקט, כל הבחוץ משתתק כדי שאוכל לשמוע את השקט בפנים.

באותו הרגע בדיוק התחילה בתוכי המלחמה, החוסר שקט ניסה להתעורר, להראות שהוא כאן ולא מוותר, הפעם הייתי נחושה בדעתי לא לוותר לו בעצמי, לקחתי לידי את הספר "אני הוא זה" של ניסראגדתה והתחלתי לקרוא, וככל שקראתי הרגשתי איך השקט תופס את מקומו של החוסר שקט, זו היתה תחושה של צלילה למעמקים ללא זמן, ללא מרחב, ללא מחשבה, אלו היו רגעי חסד אמיתיים.

רגעים אלו לא החזיקו מעמד ואיך שיום כיפור הסתיים, באותו רגע בדיוק שוב התחילה המהומה, החוסר שקט חיכה לי בפינה ולא הרפה, הוא גדל לממדים ענקיים, הוא מרגיש ויודע שכבר יש לי דרך להשקיט אותו, הוא מנסה להיות יותר מתוחכם, להראות שהוא עדיין כאן ואני מנסה להתעלם מנוכחותו אולי כך הוא יבין שאפשר גם בלעדיו ויוותר על מעלליו, בינתיים הוא מצליח להתיש אותי, לפעמים אני מרפה, נותנת לו הרגשה של תבוסה, זה מתיש אותי נורא, אני ממש גמורה ובכל זאת  מרגישה אחר כך יותר חופשייה.

מחכה שהוא יסכים לוותר ולהבין שהוא לא נחוץ יותר.

מחכה שהוא יסכים לאפשר לשקט לתפוס את מקומו.

מחכה שנוכל ללכת בשקט, יחד בדרך הביתה.