כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הספרים שלי

    קטעים מתוך הספרים שפרסמתי עד כה:

    השחקנית, מלודרמה בשלוש מערכות - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עברית, 2007

    ליבשן - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2004

    ויהי סיפור - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2002

    אל נא תאמר לי שלום - כתר, 1999\t

    אלכסנדריה יקירתי - כתר, 1998\t

    השחקנית, קטע מהפרק הראשון

    21 תגובות   יום ראשון, 11/11/07, 23:52

     השחקנית

    מלודרמה בשלוש מערכות

                                                                     

    היא שחקנית מצליחה בתיאטרון ובקולנוע, הוא אחיה. היא חיה ברמת אביב החדשה - רחוב אלוני (נסים) פינת הקדושים. הוא חי ביפו מאז שהוא זוכר את עצמו - שיכון חיסכון פינת עלובי החיים. היא נשואה ובעלת משפחה, הוא ערירי.

    כבר שנים אינם מדברים זה עם זה. סוד ישן כאוב עומד ביניהם...

    ***

     פרק ראשון: התיאטרון שלי ושל אחותי

    מאחר שאיני יכול להרוג אותך ממש, יקירתי, למחות אותך מזיכרוני, הגעתי למסקנה הפחדנית שדי לי להרוג אותך במילים, בחיים ובמוות שאמציא לך מעל הדפים האלה, בתשוקות שאתחבל לך, בשנאות ובאהבות, בתסכולים, בכרוניקת זמנים שאכזב לך, בתפקידים בלתי‑נשכחים שאפברק במיוחד בשבילך; שהרי את שחקנית. ה‑שחקנית. שחקנית חיי. מושא הערצתי. אחותי אהובתי, זיכרונותי וזעמי.

                        

    ולפיכך, יקירתי, מעל דפים אלה אטריף את שכלך, אתן לך סיבות טובות מספיק לנאוף, לשקר במצח נחושה, להיות מרושעת, להיות אמא טובה לילדייך, להיות אחות מחורבנת, זונה, קדושה, אהובה, להיות גדולה מהחיים...

    ואולי כך, בשקרים ובבדיות שאערים עלייך, ערמות‑ערמות עלילות‑עלילות, אוכל להירפא ממחלתי, מהאהבה הסוטה הזאת שאין לה תכלית, בטח שלא בחיים הריקים האלה, בגלגול האכזרי הזה, בתפקיד שלי, הנלעג, בהצגה הכושלת שלך - אחיך.

    יקירתי היקרה, יש הגורסים שהתיאטרון אינו אלא מחלה, מורסה מודלקת שחורה, ליבידנית, שיש לבקע על הבמה כדי להבריא את הקהל ואת השחקנים; התפרצות של מגפה קולקטיבית שמיטהרת מדי ערב לפני הקלעים ומאחוריהם...

    ובכן, זה ברור, את ואני נגועים.

                                                            

    גבירותי ורבותי, קהל נכבד, כך מתחילה ההצגה שלי - בחלום שחלמתי.

    בחלומי אני בביתה הישן של מגי, בדירה הקטנה ההיא ברחוב גזר. ואני הולך וסובב בסלון ובפרוזדורים ובחדרים, כמחפש. והבית ריק, מוזנח כזה, מרופט ומלוכלך. מגי, מגי, אני צועק, איפה את, אחותי? והיא איננה. אני מפשפש במגירות שנקרות בדרכי, אולי אמצא שם את אלבומי הילדוּת הישנים, אבל המגירות ריקות. אני פותח את הארונות שצומחים לנגד עיני כמתריסים, אולי שם התצלומים שלנו מתחבאים, אבל גם הארונות האלה חלולים. אלוהים, אני חושב ביני לביני, איך אדע אם היינו או לא היינו, ללא התצלומים, ההוכחות, הראיות.

    נו, אני מבקש להירגע, למזוג לי כוס מים, לאכול משהו לפני שאמשיך. אבל מן הברז במטבח לא זורמים מים, והתפוחים בקערת הפירות על השולחן בפינת האוכל נתקעים בשיניים; הם בכלל לא תפוחים אמיתיים, אלא עשויים מעיסת נייר, צבועים. איפה הם, אני שואל את עצמי, ורץ אל חדר הילדים, לבדוק את רועי בשנתו. ורועי ישן במיטתו, מכוסה בשמיכה שקניתי לו אצל "לבנה - הכול לילד ולתינוק" בשדירות ירושלים, וגולגולתו התינוקית הקירחת מבצבצת אלי, כאילו צוחקת. אני רוכן אליו, להאזין לנשימותיו, אבל הילד לא נושם. אהה, אני נבהל ומרים אותו, הילד הזה מת.

    אבל גם רועי אינו רועי, הוא בובה. והצעצועים שמתגוללים על השטיח אינם צעצועים, הם אביזרים. רקוויזיטים. וגם הנוף שנשקף מהחלונות בחדרו אינו נוף אמיתי, אלא ציור מעומעם על אריג בד שתלוי במרושל מאחורי המשקופים. ואור השמש המפזז בחדר הילדים אף הוא מלאכותי, אור של פנסים צבעוניים, של זרקורים...

    אני נס מחדר הילדים המפוברק הזה ומוצא את עצמי בעברו האחר של הבית. והבית אינו בית, אלא ערמת קרשים, תפאורה של סלון ומטבח ופינת אוכל וחדר ילדים. ואני יוצא מאחורי הקלעים וחוזר למטבח, כסהרורי: בית שאינו בית, אלא תיאטרון של בית, זיכרונות שאינם זיכרונות, אלא הצגות של זיכרונות... אשליות, תעתועים... כזבים! לעזאזל החמישי, אני חושב לעצמי, צריך לברוח מהבית המזויף הזה. אבל אורות הבמה הקדמיים מסנוורים את עיני, סוגרים עלי, מתעתעים בי ומשבשים את הדרך אלייך ואני מתהלך כעיוור. איפה את, אחותי אהובתי?

    ***

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/08 13:00:

      אחרי שקוראים את הכתבה בעיתון

      הטקסט הזה גם מקבל משמעות גדולה עוד יותר ....

        9/5/08 10:32:
      נהדר. אני רצה לקנות את הספר. מדקה לדקה אני נשבית בקסמך יותר ויותר.
        10/3/08 22:41:
      מצויין!
        29/1/08 18:37:

      מתה על הספר!

      מומלץ מומלץ מומלץ!!!

      גולדי

        28/1/08 22:51:

      מקסים.

      כמה שנים לא שמעתי את המילה פרוזדור

      מזכיר לי את ילדותי.

      הספר בקרוב אצלי.

      מחייך

        5/1/08 21:24:

      ממש יתד תודעתי מדויק, חזק וכואב.

       

      ממתין לפרק הבא.

      בינתיים כיכבתי.

       

      דוד

       

        5/1/08 20:13:
      אני אוהב את איך שאתה אוהב/שונא :)
        31/12/07 20:40:

      החיים  הם  במה  ,והאור  המסנוור  מונע  מאיתנו   לראות  את  החיים   .

      כתבת  יפה  .

      גם  השנאה  וגם  האהבה  היא  פרי  דמיוננו  והחלטתנו .

      האם   אנחנו בוחרים  באהבה  או  בשנאה ?.

       

        30/12/07 12:51:

      כבר אמרתי לך שאתה כותב מדהים. עכשיו תור הכוכב.

        29/12/07 11:36:

      יוסי,

      טקסט חזק.

      במיוחד המשפט "הגעתי למסקנה הפחדנית שדי לי להרוג אותך במילים". זה מה שנגע בי הכי הרבה.

        21/12/07 17:59:

      ממשיכה לפרק הבא.

        19/12/07 20:46:

      נהדר,

       תודה .

        3/12/07 20:30:
      זה עושה לי סתו בלב..
        27/11/07 22:39:

       

      המציאות, כפי שאנו חווים אותה, היא תעתועים. גם כשהיא, לכאורה, טובה- זה עדיין רק יושב בתפישת המציאות שלנו, ולא במציאות באמת.

      לפעמים, תעתוע "רע" הוא מן אבן דרך, כי תעתוע "טוב" לא נתפש כתעתוע כלל אלא כ"עובדה". כך שאבן דרך, מסמנת לנו המשך כלשהו ואילו "עובדה" קובעת לנו ומאבנת אותנו.

       

        27/11/07 20:10:

      כתיבתך זורמת ומרתקת!

      שרוט אבל גאוני!

       

      אשוב להעניק כוכב כשיזרחו לי כוכבים.

        27/11/07 20:10:

      איזה סיוט!!

       

      צועק

       

      נראה לי שהצלחת להעביר את המסר.

       

       

        27/11/07 20:09:

       

      צטט: קסם... 2007-11-27 20:07:14

      יוסי

      כתבת נפלא ומרתק

      לא עצרתי לרגע...(גם לא בשביל לקחת אוויר)

      קראתי בשקיקה, התענגתי על כל מילה

      ונעצבתי........

       

      גבול השגעון של שחקן על במה

      בין חייו האמיתיים שריקים מכל תוכן ובין

      חייו המלאים/ מתוכננים בקפידה

      שהוא חי נושם ונוגע תחת אור הזרקורים....

       

      הצלחת להעביר את חוסר האונים

      בצורה מדהימה.....ואני לא מגזימה

      קורץ

      נהנתי באמת, מחכה לפרק הבא....

       

       

      סליחה, מהמהירות....תיקנתי שגיאות מיותרות

      וכיכבתי.....

      קורץ

        27/11/07 20:07:

      יוסי

      כתבת נפלא ומרתק

      לא עצרתי לרגע...(גם לא בשביל לקחת אוויר)

      קראתי בשקיקה, התענגתי על כל מילה

      ונעצבתי........

       

      גבול השגעון של שחקן על במה

      ובין חייו האמיתיים שריקים מכל התוכן ביחס

      לחיים הכ"כ מלאים, מתוכננים

      שהוא חי נושם ונוגע תחת אור הזרקורים....

       

      הצלחתי להעביר את חוסר האונים

      בצורה מדהימה.....ואני לא מגזימה

      קורץ

      נהנתי באמת, מחכה לפרק הבא....

       

       

        27/11/07 19:58:
      :-(
        27/11/07 18:56:

       

      כתוב מדוייק. עצוב לקרוא