כביסה (11) 

*

הוא ישב בכורסא בוהה בדממה ומחכה שאצא מהמטבח עם התה. על הגלמודים של מוטער-גוס התנופפה ברוח הבוקר הקלילה הלבנה-של-שלישי-פעמיים-כי-טוב, עיני עברו מכוס התה המהבילה שלו אל הכביסה שלה, אני בוחנת אותה, את דבקותה, בלי להבין מדוע, כנדרשת לאשר עבורי, או עבורה, את שציפיתי, את הקבוע, לפי הסדר החוזר ונשנה מימים-ימימה, אבל דווקא הבוקר הכל מפתיע, הגלמודים היו שונים, הסדר מבולבל, החולין התנופפו לבדם בבדידות מבהילה ולא נראה כל רמז למכופתרות או לציציות המוכרות, אלו שבדרך מוזרה ייצבו אותי בנמצאותן, עד שנכוויתי בבהלה מהמהבילה, וכמעט לא שמעתי את הדפיקה הקלה על דלת הכניסה הצמודה למטבח. עיני-תכלת-טובות שהציצו אלי מהעינית היו מבולבלות, נראה כאילו כל סדרי העולם נשתנו בבוקר שלישי זה, פתחתי בזהירות את הדלת, תמהה על נוכחותן במפתן דירתי, בעלה לא הקדים הסבר, גם לא ברכת נימוס או מחוות היכרות, ואנו הרי זרים-מכרים, אך המבט המקפיא ששלח לעברי חייב אותי להקשיב, ושאלת הפתע שהניח בבהילות על המפתן לא הותירה מקום להתעלמות. רק אחרי שהסתלק התפניתי לחשוב אם הניח את בקשתו לפני כְּמִנְחָה של רצון-טוב מתוך כוונה טהורה או כתביעה לצורך פירעון מיידי, שהרי הכל בעייני המתבונן, ואני שעדיין לא הבהרתי לעצמי איך אני רואה את השאלה, נדרשתי להחליט, מיד, עוד בבוקר הזה של שלישי-פעמיים-כי-טוב, מול הגלמודים החסרים.

החולין עדיין התנופפו בכניעה של קבלת הדין, כל דין, זה שבא מהנצרכות, או זה שבא מצליפות לשון-הרע, אולי ממעשה של הצלה או שמא מכוחה של אמונה. מיד כשסגרתי בשקט את הדלת ושבתי למהבילה להוסיף את השלוש-כפיות-סוכר-בהריון לתה של אבא ידעתי שההחלטה נבטה בי, ובלי להבין את הסיבה, ואולי בגלל המתח של היום הצפוי לי, שאולי כבר לא יהיה כפי שהוכתב, יריתי לחלל את המילים שנועדו ליידע אותו ולחזק בי את השינוי : "אני מצטערת, שככה באת סתם עד לכאן, אבל עכשיו הבנתי שאתה חייב לחזור לשמור על אמא, אני כבר אסתדר בעצמי, לאמא אסור בשום אופן להיות לבד." אמרתי לאבא מבין האדים שעלו מהמהבילה שהנחתי לפניו עם פרוסת העוגה האחרונה, והוא הודה במנוד ראש ונתכנס עוד קצת בכורסא ובשתיקה ובתוכו ולא ענה, כי לא היה כל צורך, שנינו ידענו שלא יכול היה לסרב לבוא לעזור לי ובכל הזמן הקצר שהיה פה לא ציפה לדבר אלא לקבל את השחרור לשוב למשמרתו הקבועה כשומר הראש של אמא. כשיצא הבטתי בדמותי הנשקפת מהמראה שליד הדלת, מנסה למצוא בְּפַנָי את התשובה, לאתר בתווים המוכרים את המסקנה, ועיני נראו לפתע היום, בשלישי-פעמיים-כי-טוב, אחרות.

כשפיניתי את הכוס הריקה לכיור כבר היתה השמש בדרכה למרכז השמים, מייבשת את שרידי קרירות הבוקר המנחמת ומעלה אגלי זיעה במצחי הקמוט ממחשבות, וידעתי שאין בי חרטה, לא על שחילצתי את אבא מבקשת העזרה ולא על ששילחתי אותו למשמרתו על אמא, ולא על שבחרתי במודע לא לנסות להתקשר לרועי ובכך לחסוך ממנו וממני את הצורך בשותפות במידע ובתאום בבחירה, ואפילו לא על השאלה-תחינה המפתיעה שהניחו לפתחי עיני-תכלת-טובות. שוב נותרתי לבד, שוב אני נדרשת להגיב, לבחור, לדעת את עצמי, להקשיב לליבי, להבין את רחשי בטני, אך גם לתת תשובה, לי ולבעלהּ ולה, למוטער-גוס, חברתי הישנה-חדשה.

אדי חום עלו מהחולין הדוממים על הגלמודים החסרים של מוטער-גוס אך היא לא נראתה במרפסת השירות, כמו שכחה את סדרת השיחות הקבועה שלה, ואותי. אולי לא ידעה דבר על הצורך הדחוף שלי לשוחח דווקא איתה, עם מי שיכלה להבין אותי יותר מכולם, ובעודי מתלבטת אם ללכת אליה שמעתי מלמטה צעדים. הצעדים הלאים התקדמו באיטיות, פסחו על הפתחים, כמבררים את יעדם, או שמא את ייעודם, לבסוף נעצרו בכבדות דוממת אי-שם, ולא יכולתי לנחש לפני איזה מפתן.

דקות ארוכות האזנתי לדפיקה המהוססת לפני שפתחתי לה את הדלת. כך עמדנו שם שתינו זו מול השנייה, יודעות ושותקות, מארגנות מחשבות, פורמות מילים מסבכי הרהורים, לבסוף אזרה אומץ ופתחה:

-       "ביחד, שתינו ביחד, את מכאן ואני משם, כך היה לי בחלום וכך נועד מידי שמיים,

  ובעזרת השם יהיה הכל לטובה"

-       "אבל אני, אני עדיין לא בטוחה... רק הבוקר הוא הציע..."

-       "את תהיי, ברצות אלוקים הכל מתגשם... ראש חודש אלול היום,

      חודש הסליחות והרחמים, אחריו תבוא המחילה." 

כך אמרה מוטער-גוס בבטחה והפקידה בידי תבנית ריחנית חמימה, ריח המאפה ומתיקות דבריה דחקו באחת את אישור הוועדה מהמעטפה החומה שנחה עכשיו על המדף שמתחת למראת הכניסה, ואת התור שאיחרתי אליו כבר לפני שעה, ואת זוג השקים שהמשיכו לשחות בשלווה בתוכי לא מוטרדים מגורלם שכמעט נחרץ, ואף את תכנון עתידי הקרוב ואת חרותי לפחות עד ראשית חודש אייר.

זמן רב עוד עמדתי במפתן עד ששמתי לב שמוטער-גוס נעלמה כלעומת שבאה, הד צעדיה נמוג מתחתית חדר המדרגות ואני מלאתי פי במאפה המתוק לפני שנרדמתי רגועה.

*

בחודש אייר חזרתי לבד לדירה לארוז את חיי. תחילה הנחתי בשקית האשפה את המעטפה החומה שעמדה סגורה על השידה בכניסה. אחר הסרתי מפרקי ידי את זוג צמידי הפלסטיק הנושאים את שמי, אלו שסימנו את השייכות הזמנית שלי להן בשבוע בו נעדרתי, צרפתי אותם לרביעיית הצמידים הזעירים התואמים שהבאתי איתי בתיק, הכנסתי את השישייה המוזרה למעטפה חומה אטומה ושלחתי אותה לכתובת האחרונה של רועי מבלי לציין את כתובת השולחת, בבחינת שלח לחמך, יגיע לאן שיגיע. לבסוף ארזתי את שארית חפצי בזוג תיקי בד גדולים, נעלתי בפעם האחרונה את דלת הדירה הריקה, חציתי את החצר המוזנחת ונקשתי על דלתה של זו שבשלוש שנים האחרונות קראתי לה מוטער-גוס.

"תוכלי לנעול אחרי שהנהג של הקיבוץ ייקח מחר את החפצים ולתת את המפתח לבעל הבית ?" שאלתי בקול רועד שעלה מבטן מרוקנת, הדהד בבית חזה נפוח ודואב, ושרק בגרון הניכר.

"אל תדאגי" ענתה בחיוך מִבֵּין הכתפיות של זוג המנשאים שתלו בהצלבה על כתפיה, אחד על כל כתף, מעל לכל מותן, ופשטה יד למפתח הבודד. ענן דק של בושם תינוקות ריחף מאצבעותיה ומהפלומה הדקה שהציצה מכל מנשא.

הן לא יידרשו לבְּשַֹמִים, חשבתי כשהבטתי בפעם האחרונה על העיניים הכחולות של האחת שנפקחו לפתע מתחת לפלומה הימנית ועל זוג גומות החן שנבטו בלחייה של השנייה, תואמות זהות לגומות שכוסו בדמעות שזלגו מעיניה של חברתי, אחותי, אמא-אווזה.

"משמיים ישמרו עליך מלאכים, הקדוש ברוך הוא שומר נפש צדיקה." מלמלה ברכה כשנמלטתי שלא על מנת לשוב לעולם.

*

סוף.