מערכת יחסים נתפשת בדמיוננו הרבה יותר כשעבוד, כהתפשרות עם צרכיו ורצונותיו של אדם אחר, מאשר כחופש ■ אבל בעיניי, מערכת יחסית טובה היא רק החירות האמיתית להיות מי שאנחנו באמת. אין אפשרות אחרת.  

צחוקו של הגורל העיוור והחירש (ממש כמותי) הוא, שבערך יומיים אחרי שפרסמתי את את הפוסט, בו טענתי בלהט מדוע אינני מוכנה להתפשר על האהבה ועדיף לי להישאר בלעדיה (אבל לא לבד, הדגשתי, אלא עם שלל ילדים, חתולים וחברות), נכנס לחיי הגבר הראשון מאז גירושיי לפני שש שנים, שראוי לתואר בנזוג. אחרי חודשיים יחד, אני מה־זה יודעת שצדקתי (כרגיל) כשחיכיתי.

היכרתי אותו בבית הקפה הפרובינציאלי של חברתי מרב. הוא רק עבר שם בדרך מסידורים לעבודה, ומצא חן בעיני בזכות גובהו והבייביפייס (מה לעשות, אני בחורה שטחית), ואמרתי לה שתיתן לו את הטלפון שלי. בדייט הראשון, בבית הקפה האהוב עליי בדיזנגוף, ישר נבחתי עליו, שאם קר לו אנחנו יכולים לשבת בפנים. הוא היה די מופתע, כי לא ידע שחמישה ימים לפני סבלתי מדייט קודם עם איזה עשיר דיכאוני ומפונק - שחברות שלי הכריחו אותי להכיר - שהופיע מצויד היטב בב.מ.וו לבנה אך נטול סוודר, המסכן, ולכן סבל מאוד ודרש לשבת בשש־בלילה בתוך בית הקפה, כשהוא מתלונן על קור עז.

מאותו דייט חזרתי כל כך עצבנית, עד שדרשתי מדינו בני לדעת האם יש מצב שהיה אומר לנערה כי קר לו לשבת בחוץ, גם בשיא החורף והברד (הילד חרחר בבוז). אם יש דבר ששנוא עליי בגברים (בין 800 הדברים האחרים), ששני בניי בגילאי 17 ו-15 וחצי, תמיד יוצאים יותר גבריים מהם. קיצר, ישבתי לי, בלועת כדור הרגעה קלונקס, כי יודע צדיק נפש בהמתי, וחיכיתי לגרוע מכל, אך הבנאדם דווקא היה חייכן וחביב, התפעל מאוד מהתנועה האנושית הערה ברחוב לעת ליל (דיזנגוף, נו), מכך ששוטרת בדיוק קפצה עלינו מניידת לכלותינו, שעל כן הצטיידו מספר לקוחות בן־רגע במשקפיים שחורים, משל כיכבו באלבום הפושעים של המשטרה, ועל כל מיני אירועים משעשעים אחרים שקרו במקביל.

בעקבות הדייט הראשון באו שני ושלישי - למחרת ולמחרתו, וכבר לא נפרדנו. כמו שאמרתי לדינו הסקפטי ("אני פוחד שזה ייגמר בבכי כמו תמיד אצלך"): כשזה נתפס, זה כבר נתפס. בבית ישבתי מצונפת, כשבחיקי מגוון החתולים המגרגרים שהיו בני בריתי בשנים האחרונות, נתתי בו עין רעה וחשדנית וחיכיתי שיתנפל עליי כמו ששאר הגברים נהגו לעשות. זה לא קרה. לחברותיי אמרתי שמדובר כנראה בגבר נטול מיניות. הוא מצדו חשב שנתקל באיזו פריג'ידית. חוסר ההבנה הזאת נפתרה מתישהו. הוא הסביר לי בנחת שאינו מוכן להתנפל חד־צדדית על אשה שאינה מראה כל סימני חום כלפיו. אני הסברתי לו ששנים של שנאת גברים שהרווחתי ביושר ופרנסו אותי בכבוד אינן נמחקות ביום אחד. בסוף העפנו את החתולים ויישרנו את ההדורים באופן תשוקתי במיוחד.

אבל החתולים לא ויתרו. טופי ואמה, מבחינתם, הם שליטי הבית. למזלי הם גם ידידותיים במיוחד, וגרגוריהם הרמים ליוו כפסקול את הרומן המלבלב שלנו. אלא שטופי רגיל לישון על הכרית שלצדי, וגם ראש גברי המונח עליה אינו מסכל את שאיפותיו ואת הרגליו לצנוח בעשרה קילו של חיבה צרופה על אותו הראש. אמה, גם לה הרגלים משלה, והיא מצטנפת במעמקי השמיכה באזור הבטן התחתונה המועד לפורענות. גם עם זה השלים הבנאדם (ובכן, לא מדויק. הוא מתעורר מדי פעם ומעיף אותם באוויר, או מייבב לי שאעשה זאת, אבל לפעמים הוא לא מתעורר).

היחסים הצמודים בינינו הוכיחו לי שוב מה שידעתי תמיד - שכדי שתהיה הרמוניה בין בני זוג ומינימום ויתורים, וכל אחד יוכל להישאר הוא עצמו, הם צריכים להיות מקסימום דומים - במחשבותיהם, בדעותיהם, בתפישות המוסריות שלהם, בטעמים שלהם. גם הגבר הנוכחי שלי, כמו כל הקודמים מהעבר הדי רחוק, הוא ספורטאי (הפעם - רץ מרתון, והשלים בשבוע שעבר את מרתון ת"א המלא), ואוהב ים, טבע וחיות, כמוני. הוא די שחור/לבן, כמוני. אין בעיניו כמה אמיתות וכמה צדקים. הוא אוהב לקרוא ולא רואה טלוויזיה, כמוני. הגורל העיוור והחירש הקרה לי אותו דובר איטלקית, אז הוא מלמד אותי קצת, ובתמורה אני נותנת לו שיעורים בסטיילינג למתקדמים (מאוד).

המגורים יחד (כן, כבר) הקרו על דרכינו תקריות משעשעות שנובעות כולן מכפייתיותי הידועה - כמו למשל העובדה המוזרה שאינו מסדר את הפסטה בניצב במגירות המזווה (על כך התנצל), או את הגבינות לפי החיה שממנה נוצרו במקרר השקוף (עזים במדף העליון - פרות באמצעי), או הניילון הגדול מדי שהתקין לפח הקטן של חדר הרחצה (שערורייה שנטחנה יומיים). למזלי גילה הבנאדם אורך רוח לכל גילויי הטירוף מצדי, כשהוא מעריך את תוצר הלוואי של טירוף זה - דירה נאה ומתוחזקת, המתפקדת ברמה של מלון חמישה כוכבים. אני מבחינתי חזרתי בלי הרבה רעש וצלצולים לבשל, דבר שלא עשיתי שנים, והשלתי מעצמי עוד פוביה אחת, כי בעצם זה לא כזה סיפור, כשעושים לך את הקניות ואת הכלים והניקיונות והכל.

שלא כמו כל הנודניקים שעברו בחיי דקה וחצי וכבר הצהירו: "איתי לא תצטרכי לקחת כדורים" (מרוב אושר כמובן, כי הם הרי מתת אלוה לנשים, בארור, בארור), אין לו כל יומרה כזאת - שזה מאוד יפה מצדו, כי במקצועו הוא רופא, והוא דווקא היה יכול לנסות לדחוף את אפו החטוב והבייבי לכל הכדוריאדה הזאת. אבל הוא לגמרי משאיר את המחלקה הפסיכיאטרית לרבינוביץ' כי אני חושבת שהתוצאות המאוזנות־עד־חביבות מדברות בזכות עצמן, והוא בעיקר סומך עליי ואפילו אוהב אותי, יש מצב - למרות שבינתיים זכיתי לשמוע את ההצהרה הנ"ל רק באיטלקית במבטא רומאי. בכל מקרה ההוכחה לכך שהוא אוהב אותי הגיעה לפני שבוע, כששרטתי באופן הכי מכוער את האלפא רומיאו החדשה־בורדו שלו תוך חניה מזעזעת (אני רגילה לטרנטע שחונים בשיטת האקורדיאון), והוא אפילו לא הניד עפעף.

אגב, תמיד רציתי חבר רופא, כי שאפתי לקבל חופשי מרשמים ללא הגבלה לכדורי הרגעה ולכדורי שינה, שאף פעם לא היו לי מספיק - והנה, קרה הפלא (הוא בן 50 אגב, אם התעניינתם), ומשום מה במפתיע אין לי בכלל צורך בכדורי שינה ולא בכדורי הרגעה. אני חושבת שזה מה שנקרא לתת אגוזי פסח לסנאים בלי שיניים. ■

אבל הדבר הכי הכי מצחיק או מזעזע (תלוי בנקודת המבט ובאם הקורא נטל כדורים) בכל ה'מערכת' הזאת שלי עם איש המרתון הוא, שיכולתי להכיר אותו מזמן, ליתר דיוק לפני שנה וקצת, כי הוא חבר טוב של אדם (שהתיימר להיות) קרוב אלי, והוא אפילו, החבר שלי, ביקש להכיר אותי, כי שמע עלי ואפילו ראה אותי ואת יופיי המאמם, אבל אותו קרוב אמר לו שאני לא בשבילו יען כי אני אשה איומה. מזל שיש גורל - גם אם עיוור וחירש, ושיש לי חברות טובות כמו מרב - ושהטוב תמיד מנצח, כפי שלמדנו ביציאת מצריים, למרות שאם תשאלו אותי, המדבר לא היה תענוג.