שמחתה על ההריון המופלא והמיוחל, נימהלה במחשבות טורדות  על העובדה כי בעלה יהיה האיש שיצטרך מעתה לשאת בעיקר הנטל. הוא יהפוך גם לאם נוסף להיותו אבי הבנות. הוא יצטרך להרים את שיר על ידיו  ולשים אותה לידה במיטה,כך לא תיצטרך היא לשאת אותה ,ולא תעבור על האיסור שאסר עליה הרופא להתאמץ.הדבר יקל במעט את העול שישא בו אדם נאנחה לעצמה."נראה לי כי מחשבותיך לקחו אותך רחוק מכאן, "גיחך הרופא בבת צחוק. "עד כדי כך אני גלויה לעינך"? רטנה, אך בליבה הלך וגאה לו האושר והיא פסעה לה מעדנות אל מחוץ למשרדו של הרופא. זה חכך ידיו בהנאה ,עולץ על כי שב והוכיח שאפשר וניתן לעזור להן, לנשים עקרות כג'ודי, שהיו עקרות שנים רבות, ובהינף פיתרון,  הוא מגיע, ההריון וזוהי שמחה של ממש. ג'ודי חשה שלימה עם עצמה ומאושרת עד אין קץ. רק האימוץ של קאדו ושל שיר גרם לה להרקיע לדרגת האושר שעכשיו היה מנת חלקה. משאת נפשה, הלכה והתגשמה ,ומאבקה ואמונתה שהובעו על ידה בביטוי:"עד טיפת הוסת האחרונה, "לא היו לשוא.יותר מכל שמחה לעובדה כי תחוש את התחושה שנימנעה ממנה באכזריות כה בוטה, להיות בהריון. "להיות לאם, תודה לאל, לזה כבר זכיתי" אמרה לעצמה.ג'ודי היתפללה בליבה  מבלי להניע את שפתיה ,מבקשת מריבון עולם  כי ישמור את ההריון  היקר הזה, ולו אך בפעם הזו. דרכה הוליכה הישר לתא הטליפון הסמוך. מחייכת העלתה בזיכרונה כיצד ביקשו אדם והיא להיתפלל בכותל  המערבי בטרם היו  הבנות בבית. הם, שניהם, היא ואדם, נסעו לכותל רב העוצמה והרושם, מתרגשים עד עמקי נשמתם.ושם, בין כתליו, בינות לסדקים טמנו את פתקי הבקשות.                                                                                                                                                                    הטלפון צילצל לשוא. איש לא ענה לה ולא הרים את השפורפרת.היא ניסתה, לחייג שנית, את המספר המבוקש  בביתה. והוא הגיע לאזניה, צליל החיוג בביתה, "נו כבר" בטשה  בריצפה בנעלה, חסרת נשימה ונרגשת  ,כאילו סיימה זה עתה מרוץ ממושך. לבסוף ברוב יאוש, ביקשה לנתק אך אז, בדיוק בה בשניה כאילו  במענה לתחינתה, אדם הרים את שפורפרת הטליפון."הוצאת אותי מהשרותים,"שאג בבדיחות הדעת.קרה משהו?" תמה האיש. "כן" קראה וענתה ג'ודי בקול לא לה. "קרה ועוד איך קרה, אתה אשם היתבדחה,.  "אני ,  וקולה רעד, אני בהריון"   הכרזתה זו של ג'ודי, נענתה בקול דממה דקה. "הלו?" ניסתה, אך קו הטליפון, כאילו נותק, שובש, "אדם אתה על הקו? "שאלה.  "כן כן  ,אני פשוט מנסה, לאסוף את עצמי, לעכל אותה את הבשורה שלך" צחק  בקול אדיר. לימים סיפר לה, כי פחד , כן ,ממש פחד, לפגוע ,ברגע הגדול הזה. אם יענה לה מיד חזרה בטליפון. טיפשי? אולי, אך זו היתה תחושתו באותם הרגעים המופלאים,  שאין  כמותם, וג'ודי חייכה במתיקות. איש שראה את ג'ודי באותם רגעים והכיר אותה, היה מוכן להישבע ,אם רק היה מי שיבקש זאת ממנו, שג'ודי כמו ריחפה בעולמות   רחוקים. היה ברור לו לאיש ,לחלוטין, כי ג'ודי פשוט לא נימצאה  באותו הרגע בעולם הגשמי הזה. וכך, בפסיעות מדודות ,שבה ומיתענגת על כל צעד וצעד, ריחפה לה בדרכה לביתה.אדם קידם את פניה בחיבוק אוהב, מדביק על שפתי רעיתו נשיקה אוהבת. "שיר כבר נירדמה"דיווח לרעיתו, "שרתי לה שיר ערש , את אותו השיר ממש, שהרדים בשעתו את קאדו ,ובהצלחה מרובה". "כן כן הוסיף  מיד למראה עיניה השואלות ."קאדו סיימה זה מכבר את הכנת השיעורים, והיא בחדרה עם מיני, ליבי  ופפוצ'י,וכמובן גם בובות נוספות שותפות במשחקים. וכך, מעתה ,חזרה ג'ודי ותסה את מקומה בבית כאם וכמובית הבית, שכן כזכור ניטל עליה לותר מעכשיו על הלימודים, נאסר עליה לינסוע, כדי שלא תתאמץ  ותעיף את גופה. כמובן שג'ודי על אף הכל לא יכלה להימנע מלעזור  פה ןשם בבית כמיטב יכולתה, אך עשתה זאת במשנה זהירות  שלא ליפגוע בו בהריון   יקר הערך .ובינתים, חג שמח מאד לכל הקוראות והקוראים ואשמח, ותהיה זו מתנתכם   לי לחג, להמליץ בפני כל מי שיראה לכם, ושימליצו גם האחרים לאחרים מאין חבר מביא חבר וחברה. ובתודה אדירה  שיהיה רק טוב נמשיך  כי יש  ועוד איך מה לספר.