הם באים

קצת מדדים

עם מקל.

מביטים בהישתאות על ההמולה סביב

על הקולניות

והמוזיקה המזרחית או הדיסקו שברקע אחרי הארוחה

רוצים להיות פה

ולא מבינים למה הם פה

אבל ממש לא רוצים להיות לבד.

אותנו, הילדים שלהם, הם זוכרים פעם כן

ופעם לא

"אמא ... זו אני. הבת שלך"

אני אומרת לה

ולא מאמינה שאני אומרת לאמא שלי

שאני מזכירה לאמא שלי

שזו אני, הבת שלה.

מי מקפיץ אותם הביתה לבית אבות? זו חלק מהשאלה.

"המצב שלה מיתדרדר" אנו לוחשים בינינו לבין עצמנו.

"אני ואת נהיה גם כן ככה" אני אומר לה

ואני חושב על עצמי

מגיע לליל הסדר בגיל 85 עם מקל

בקושי יכול כבר לשחק עם הנכדים

ואולי זה יהיה רק בגיל 95 ... זה לא משנה

זה יגיע.

אשב. אביט. ומה יעבור לי בראש?

ואולי דבר לא עובר לי בראש כבר בגיל הזה

ואני רק בוהה בתנודות ובהתרחשות ההקטית מסביב.

any way

אין לזה "פתרונות"

או תובנות משהו משו

זיקנה זו זיקנה

ולפעמים זה נגמר מיד

ולפעמים זה דועך

ואני צריך להכין את עצמי לשנים האלה

שבהם עיקר חיי

יהיה להביט

ולספוג מראות

ומחשבות של ילדים מקפצים שהם חיים בשבילי

וגאווה לראות את הילדים שלי וילדיהם

ניהול זיקנה

זיקנה management

להכין את עצמי לזיקנה

או לפחות לדעת ולהבין קצת מה קורה שם.

ולדעת, שגם לראות צבע או תנועה

או להרגיש צחוק של ילד/נכד

זה עולם שלם

בדרך לעולם נוסף. לעולם הבא.