נשאים כן מתאבדים.

לא שומעים עליהם מחוסר עניין לציבור. אני מכיר אישית נשאים שהתאבדו.
הדרך להתאבד היא גם בצורת החיים שאתה בוחר לחיות.
אדם שאין לו כל רצון לחיות לא מתאמץ להשיג משהו וגם לא מפחד למות.

נשאים הם לא סופניים!!!

אנחנו אנשים בריאים אפילו יותר מאלה שהם לא נשאים.
אני אסביר את הנקודה הזאת:
נשא נמצא במעקב רפואי כל שלושה חודשים. במעקב הרפואי בודקים את רמת התאים הלבנים שהם החיילים של מערכת החיסון. נקרא בשפה המקצועית cd4.
נבדקת רמת העומס הנגיפי. כמו כן בודקים את כל הפרמטרים הרפואיים כמו כולסטרול ורמת הויטמינים בדם ורמת החלבון. בודקים גם בהיבט של כל המחלות המין האפשריות. כך שאנחנו תחת מעקב תמידי ובריאים כל הזמן ללא עומס נגיפי ועם רמות cd4 של 500-1700 במקרים נורמליים.
מה שמאשר שאנחנו בריאים. עם טיפול תרופתי אבל בריאים.

לכן, רק לידיעה הביטוח לאומי כבר לא מכיר ב-HIV לצורך קבלת אחוזי נכות.
מה שאומר שזו מחלה כרונית בלבד ולא מדובר בחולים סופניים.

אז שוב אני רוצה להדגיש:

נשא חי עם גוף בריא.

כשהוא לא בריא הוא פיתח את מחלת האיידס ואז ללא טיפול תרופתי הוא ימות.

עם טיפול תרופתי חיים כמו אדם בריא.
הנפש של נשא HIV אינה בהכרח חולה יותר משל שאר החברה.

מבחינת הסטטיסטיקה 40 אחוזים מהאוכלוסייה הם פגועי נפש בישראל.

לא כולם הומואים וודאי שלא כולם נשאי HIV.

לגבי שאלת ההתאבדות:
ביהדות מתייחסים לכך כמוקצה מחמת מיאוס ויש חלקה מיוחדת למתאבדים אשר נקראת "מחוץ לגדר".

האמונה הרווחת ביהדות היא שאדם שהתאבד ונטל את חייו במו ידיו אינו זכאי לחיי העולם הבא.

זו אמונה יהודית. אינך חייב לקבל אותה.

לגבי הגישה החילונית יש שתי אסכולות:
האחת סוברת שאדם שסובל ורוצה לסיים את חייו יש לאפשר לו זאת בתנאי שהוא עומד בקריטריונים של מחלה סופנית ואין סיכוי סביר להציל את חייו.

אסכולה שנייה סוברת שאדם לא בוחר את חייו ואם נפל בגורלו להתייסר ייסורי תופת עד שהטבע יעשה את שלו ויחזיר את נשמתו לבורא - המאבק בייסורים תוך סבל מתמיד למרות הידיעה שלא נותר לך הרבה זמן לחיות הוא מעשה גבורה. לשאת את הייסורים בכבוד ולמות מוות טבעי.

אסכולה שלישית רואה במעשה ההתאבדות מעשה גבורה וסוג של שליטה של האדם על הדרך בה הוא רוצה לסיים את חייו. זו אסכולה הגורסת שיש לתת לאדם למות בכבוד מבלי להגיע למצב של חוסר אונים ותלות בזולת. גם החלטה זו נתפסת כאקט של גבורה רוחנית. להחליט להפסיק את החיים זו החלטה לא קלה.

עכשיו נשאר לאדם לבחור את הגישה והדרך בה הוא רוצה ללכת מן העולם הזה. לגבי שאלה אם בחירת רגע המוות היא זכות גדולה נתון לויכוח עפ"י שלושת האסכולות שמניתי לעיל.

חשוב לזכור שיש הרואים בהתאבדות מעשה פחדנות מהתמודדות עם קשיי החיים.

לפעמים חייו של אדם עשויים לקבל תפנית של 180 מעלות לכאן או לכאן.

לכן בעלי הפרעת אישיות גבולית יכולים לבחור להתאבד ולגמור את החיים. ובעצם הם בכך לא יפתרו דבר.

במאבק לחיים הם עשויים למצוא את עצמם בתפנית דרמטית של שינוי לטובה במצבם אם ירכשו את הכלים המתאימים של חשיבה חיובית וקבלת המצב שלהם כמצב נתון ולהשלים איתו למרות הסבל.

שיטת הטיפול הטובה ביותר היא טיפול דיאלקטי התנהגותי עפ"י שיטתה של דוקטר מרשה לינהאן.

בטיפול זה לומד בעל הפרעת האישיות גבולית להכיר במגבלותיו ולהשלים איתם. הוא לומד לחיות בשלום עם עצמו ועם הסביבה. כמובן שהסביבה הקרובה חייבת להכיר במגבלותיו של בעל הפרעת האישיות הגבולית ולהימנע מביקורת מכל סוג שהוא. יש ליצור סביבה אוהדת ואמפטית כדי לא לעורר את התסמינים מהם סובלים בעלי הפרעת האישיות הגבולית.


חלק מהסיבות לרצות להתאבד הם הפרעות אישיות וחוסר מסוגלות של המוח לעבד מידע בצורה של שילוב בין טוב לרע. החיים אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית מתחלקים לטוב ורע. הם לא מסוגלים לחשוב ולהבין שיש אדם שיש בו גם טוב וגם רע. לכן שיטת הטיפול מנסה להביא אותו למצב שיוכל להשלים עם מגבלת עיבוד המידע הנובע מפגם גנטי בקדמת המוח והולכה עצבית פגומה בין התאים במוח אשר אחראים על יחסים בינאישיים והתמודדות עם מצבי לחץ. ניתן למצוא ספרים בנושא.

לסיכום, אומר את דעתי האישית.

התאבדות לא תמיד היא פיתרון.

לפעמים זו בריחה מהתמודדות!
אני חושב שכל אדם זכאי לחיות חיים מלאים

ולעשות הכל כדי להגיע לשם!!!