כותרות TheMarker >
    ';

    אמריקנו כפול

    ארכיון

    גבול מקסיקו, עוד כמה סיפורים על הדרך

    1 תגובות   יום שלישי, 19/4/11, 19:42

    עוד כמה סיפורים וגיבורים שלא היה כבר מקום לדחוס אותם לכתבה הזאת - 

     

    http://192.118.73.5/hasite/spages/1225318.html

     

    נתחיל מזה שכתבתי שהפעילים נגד הגדר האמריקאית שפגשתי לא התעניינו מי יודע מה בגדר ההפרדה בין ישראל לשטחים הפלסטינים. מתברר שבאוניברסיטת אריזונה כן פועלים נגד הגדר הישראלית - כאן הם ארגנו, למשל, את "גדר ההפרדה הגדולה בעולם" -

    ''

     

     

    בוב הבסטר, שוטר בגמלאות הלובש שלייקעס וכובע בוקרים, מחזיק בטנדר שלו כמה כלי נשק – רובה מתחת לשמיכה במושב שלידו, שלוש מחסניות ו"סמית' אנד ווסון" בתא הכפפות, אבל אין לו כוח להצטרף לסיורים של מרסר.  "גם כשהייתי שוטר עשרים שנה ושילמו לי בשביל עבודה כזאת, לא ממש אהבתי את זה", הוא אומר. "זה דורש הכשרה, אימונים, לימוד טקטיקות הגנה, אחריות כמו של קצין משטרה – בקיצור, זה פול טייםפ ג'וב. אבל אני בהחלט תומך בהם, כי זה עוד עיניים ואוזניים בשטח. אבל זה לא עוצר את המסתננים. מזל שלמושלת שלנו יש אומץ שלשאר הפוליטיקאים אין, להעביר את חוק ההגירה. שמעתי שבגללו איזה מאה אלף איש עזבו את אריזונה – ברוך שפטרנו". 

     

    ''

     

    "הממשל לא עושה מספיק לטפל בבעיה. השארתי הודעות לכל מני מוסדות, ולא זכיתי לתשובה. לדעתי הם צריכים להקים מחנות ריכוז בשבילם, להשאיר אותם שם לחצי שנה, להאכיל בטורטיה ושעועית, שהם לא ישלחו כסף הביתה חצי שנה ויבינו שיש מחיר לעבירה הזאת. ושהממשל שלנו יעזור למקסיקו לפתח את החקלאות שלהם, שיעשו משהו סוף סוף עם המדינה שלהם. היו ארבע יחידות טראומה בטוסון, עכשיו יש רק אחד כי הם התרוששו בגלל הטיפול במהגרים הלא חוקיים שלא משלמים את חשבונות האשפוז".

     

    סוכן משמר הגבול האמריקאי דיוויד הורטדו מדגים טיפוס על הגדר באזור נוגלס, אריזונה

    ''

     

    החומה האמריקאית הגדולה :-)

    גדר ההפרדה בסגנון אריזונה

    ''

     

    בחודשי החורף, זרם המסתננים נחלש, ובדצמבר חלק מהמהגרים אף חוזרים למקסיקו למשפחותיהם. בדצמבר, בימי החגים, מעבר דיקונסיני בנוגלס עמוס בכיוון מקסיקו בטנדרים ישנים, מלאים עד אפס מקום בשקיות וחפצים כגון מקררים, תנורים וספות. אחרי ה-6 בינואר, מתחילה התנועה בכיוון הנגדי, וכך חוזר חלילה, שנה אחר שנה, ויום אחרי יום הסוכנים שכולם חייבים ללמוד ספרדית, מובילים לתחנת המעצר בעיר קבוצות של מהגרים אזוקים שנתפסו מי בעמק מריפוסה, ממש מאחורי תחנת המעצר, מי בפאתי העיר שם הוקמה מעין תחנה אראית שבה הסוכנים מבלים שבוע שלם בלי לחזור הביתה ויוצאים ללכידת המסתננים; ומי בעומק המדבר.

    ''

     

    "יש אמנם רכב עם ציוד מיוחד שיכול לעשות שיקוף של משאית, יש כלבים וסוכנים מיומנים – אבל אי אפשר לבדוק כל רכב וכל אדם. אחרי הכל, יש על הכביש המרכזי רק מחסום אחד במרחק של כ-20 קילומטרים מהגבול, וזה המחסום היחיד העומד בדרכם של כל אלה שלא נתפסו באזור הגבול.

    "עכשיו לפחות יש סככה במחסום, כי בקיץ אפשר להתבשל שם", אומר הורטדו. "היינו רוצים מאוד שיהיה מחסום קבוע, אבל התושבים מתעצבנים – בודקים את המעמד שלהם, ואם הם נוסעים בכביש הזה כל יום, הם מתעצבנים". 

    ''

     

     

    ***

    המלחמה על המים

    ביום שישי בערב בכנסיית סנט מארק בטוסון מתאספת קבוצה של שישה אנשים – שלושה מתנדבים של ארגון "לא עוד מוות במדבר" ושלושה צעירים שהגיעו לעיר במטרה לעשות משהו בר משמעות. ז'אן בושר, רכז המתנדבים של הארגון, מסביר שעל מי שרוצה לסייע למסתננים במדבר, לעבור הכשרה בשביל לא להסתבך ולא לסבך אחרים. הסדנא מתחילה ממבוא לתולדות אריזונה, מימי האצטקים דרך החוקים הגזעניים בתולדות ארה"ב, עד לאבני הדרך בתולדות הארגון ועד לטענה שממשל אובמה שבר ב-2009 את השיא בגירושי המהגרים הלא חוקיים, עם 387790 גירושים.

     

    עו"ד אנדי סילוורמן, אחד מפעילי הארגון, מציג בפני ג'וש, בחור ממושקף, ושתי צעירות, קריסטין וג'סטין, כמה תסריטים טיפוסיים שעשויים לקרות בעת הסיור במדבר.

     

    "אתם במדבר ופוגשים קבוצה של אנשים שזקוקים למים ואוכל וסיוע רפואי, האם זו בעיה לעזור להם?"

    "אני חושב שמאז פיגועי ה-11 בספטמבר יש איזו מדיניות שיכולים להציג אותנו בתור סייענים למחבלים או משהו, לא?" שואל ג'וש.

     

    העו"ד המבוגר ממשיך לסבך את התסריט. "נניח שאחד האנשים בקבוצה רוצה להכנס לרכב שלכם. יש בעיה?"

    הצעירים מהססים. זה נשמע להם כמו בעיה.

     

    "אבל איך אתם יודעים שהם נמצאים במדינה באופן לא חוקי?" ממשיך העו"ד.

     

    "לא נשאל, אתה לא תגיד", מחייכת ג'סטין.

     

    "בדיוק", עונה סילוורמן. "אולי הם סתם מטיילים שם. אין לנו סיבה לנהל אתם שיחה מתי ואיך הם נכנסו למדינה. אם עוצרים אתכם על החבאת זר, מבחינה משפטית יהיה להם קשה להוכיח שידעתם שהם מסתננים. אבל הם יכולים לנסות להוכיח שהתעלמתם מזה ברשלנות, כי בטח הם נראו אחרת ואולי גם לא דיברו אנגלית וגם מצאתם אותם במקום מסוים. אבל מה קורה אם האדם זקוק לטיפול רפואי? תקחו אותו לטיפול נמרץ? תנסו להזעיק את משמר הגבול, שיש להם רופאים ומסוקים? ומה אם אתם לוקחים אותו ברכב? יש חוק נגד העברת מישהו לא חוקי. אנחנו, כמובן, קוראים לזה לחלץ, אבל החוק קורא לזה אחרת – זה נקרא לקדם את השוהה הבלתי חוקי בארה"ב".

     

    "מה אם אדם תשוש אומר לך: "הלכתי לאיבוד, איך אני מגיע לנקודה מסוימת? האם תוציא מפה ותראה לו? האם תגיד לו איפה מסתובבים סיורים של משמר הגבול? כנראה שאתם לא באמת רוצים לעשות את זה. ומה אם הוא עייף ורעב ומבקש שתקחו אותו חזרה לגבול כי הוא רוצה לחזור הביתה? האם אתם חייבים להציג למשמר הגבול את המסמכים שלכם אם הם מבקשים? זה כנראה משהו שלא תרצו להכנס לעימות עליו. אבל אם שואלים אתכם אם ראיתם מישהו, אתם לא חייבים לדבר אתם. אם הם עוצרים אתכם, אתם גם לא חייבים לענות על השאלות שלהם".

     

    "כן, כבר נחכה לך", מגחך ג'וש.

     

    "ועוד דבר חשוב: אנחנו לא עושים שום דבר לבד, תמיד רק בזוגות, כי אלה אנשים שאנחנו לא מכירים והם לא יודעים מה הכוונות שלנו. תהיו זהירים, ואם משהו מרגיש לא נכון, תסמכו על תחושת הבטן ואל תעשו את זה".

     

    מדי קיץ, כמאתיים מתנדבים מכל רחבי ארה"ב מגיעים לאריזונה להשתתף בסיורים של הארגון במדבר. את "מחנה בירד", כשעה וחצי דרום מערבה מטוסון, הם מקימים באריבאקה, בשטח שתרמה להם הסופרת בשם בירד ביילור שמזדהה עם המטרה. גם שם, אנשי הארגון מנסים להלך בין הטיפות כדי לא להסתבך. כשלאתר מגיע מישהו פצוע מלווה במסתננים, רק הפצוע יורשה להכנס.  לפני שנתיים, ליד המחנה בתעלה אותרה חבילה מעופשת של קנביס שהשליך כנראה מבריח ביש מזל ואנשי משמר הגבול ניסו להטיח בפעילים שהם עישנו את זה.

     

    "מה שאנחנו מנסים לעשות זה לשנות את יחסי הכוחות בגבול", אומר ג'ון פייף, כומר פרסבטריאני לשעבר שגם התנדב לסייע לפלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה וב-2001 חזר לחברון. בניגוד לחלק מפעילים אחרים, הוא לא אוהב להשוות בין ישראל והשטחים לבין ארה"ב ומקסיקו. "מה שדומה זו הטכנולוגיה והגדר, אבל יש כאן אלפי שנים של הסטוריה ייחודית", הוא אומר. "כאן, הממשל שלנו הנהיג מדיניות שגורמת לאלפי מקרי מוות במדבר. מדובר באסון נוראי שקורה בחצר האחורית שלנו. הרוב מתים מהתייבשות, בגלל זה התחלנו להציב תחנות מים של 55 גלון במדבר וחיים רבים ניצלו בזכות זה. אבל זו נוכחות פאסיבית, ולא תמיד זה עזר, אז הקמנו גם צוותי אחיות ורופאים מתנדבים שיוצאים לסיורים כל יום ומגישים סיוע רפואי. בדרכים הצדדיות במדבר מוצאים אנשים בכל מצב אפשרי, עם מכת חום, רגליים פצועות מהליכה במדבר בנעליים לא מתאימות. הם נעים בלילה, נופלים, נוקעים ושוברים גפיים, נתקלים בקקטוסים, נעקצים על-ידי נחשי צפע, הנשים נאנסות. אז החלטנו גם להקים בחודשי הקיץ, שזו התקופה הכי קטלנית, מיוני עד ספטמבר, מחנה עם הסיוע הנדרש שממנו יוצאים סיורים, ואנחנו גם מתעדים הפרות זכויות אדם וגובים עדויות. אנחנו לא אנשי המיליציות, אז את הרובים תשאירו בבית".

     

    לא נראה שלמישהו משלושת המתנדבים הטריים יש רובה. קריסטין בת ה-25 הגיעה משיקגו שם התרשמה מפעילים שעבדו בשטחים הפלסטינים וחיפשה פרוייקט דומה בארצה. ג'סטין גם היא הסתובבה באמריקה ועשתה פרוייקטים בהתנדבות עד שבפגשה בקריסטין ויחד הן באו לאריזונה. "הייתי בשמורות שבט נבאחו, וזה נראה לי כמו הצעד הטבעי הבא", אומרת ג'סטין. "אני בכלל אף פעם לא הבנתי את עניין הגבולות, זה תמיד נראה לי כמו כלוב", מוסיפה קריסטין. 

    פייף מסביר שהארגון קם על בסיס אמונה דתית, אבל אין להם תהליך סינון וכל אחד מתקבל בברכה. פעילי "לא עוד מוות במדבר" מנסים להיות ידידותיים גם כלפי אנשי המיליציות במפגשים האקראיים.

     

    "אז הם יושבים עם הרובה בטרקטורונים שלהם ומחכים למסתננים", אומר פייף. "לפעמים שומעים מהם תגובות עוינות. אבל החוק לא מאפשר להם לעשות הרבה – הם לא יכולים להשתמש ברובה, הם לא יכולים לעצור אנשים כי אז זה נקרא חטיפה. הם יכולים רק להזעיק את משמר הגבול שלפעמים לוקח להם שעתיים להגיע למקום. אני חושב שחלק בכלל רודפי פרסום".

     

    גם להם, הוא מודה, לא נעים לראות את ערמות הזבל במדבר – "אבל זה התחיל רק אחרי שהם ניתבו את המהגרים לפה, בנו חומה במקומות האחרים – והאנשים התחילו להשליך את הזבל. כשאנחנו עוברים במדבר, אנחנו אוספים גם זבל, עד כמה שאפשר".

     

    הטענה שמחבלים עשויים להסתנן דרך גבול עם מקסיקו נראית לו מופרכת. "פיגועי ה-11 בספטמבר לא רלוונטיים לגבול הזה", הוא פוסק. "כל המחבלים עד כה היו בעלי מעמד חוקי.  עם כל האכיפה שלהם, הגבול היום הרבה יותר אלים ומושחת מאי פעם. אם הייתי עומד בראש המשרד לבטחון פנים, הייתי מתפטר, כי מה שהם עושים בבירור לא עובד. לממשל אין מושג מי חוצה אותו. הם צריכים להקל על המקסיקאים על הליך קבלת האשרות הזמניות. ככה הם יידעו מי האנשים האלה, איפה הם שוהים ומתי הם חוזרים הביתה. הימין מנסה לעשות דמוניזציה לעובדים המסכנים ואלה שעוזרים להם, אבל אם משמר הגבול היה משקיע פחות זמן בלהתנכל למהגרי העבודה, היה להם יותר פנאי לרדוף אחר הפושעים האמיתיים. במפגשים שלי עם אלפי המהגרים לא נתקלתי בשום בעיה מצדם".  

     

    ***

     

    ''

     

    "לא חצינו את הגבול, הגבול חצה אותנו"

     

    רוב המסתננים מתים מערבה מהכביש המהיר

    I-19

    , באזור השמורה האינדיאנית של השבט טוהונו או'אודהם. השמורה משתרעת לאורך כ-120 קילומטרים בצמוד לגבול מקסיקו, סוג של גרסה מקומית של הכפר רג'ר. ארה"ב רכשה את שטחי דרום אריזונה וניו-מקסיקו ב-1853 – ובשבט טוענים שהפוליטיקאים לא ממש התחשבו בעמדות שלהם כשקבעו  את הגבול שחצה את השבט לשניים והשאיר תשע קהילות שלו בצד המקסיקני. בניגוד לאינדיאנים המתגוררים בגבול קנדה, אנשי השבט הדרומי לא קיבלו אזרחות כפולה ונאלצו להסתפק בהסדר עם הרשויות שמאפשר להם לחצות במעבר סן מיגל הלא רשמי עם הצגת תעודת זהות של השבט. הנסיונות להעביר חוק שיעניק אזרחות אמריקאית לאנשי השבט בצד המקסיקני כשלו – רישום הלידות לרוב אינו פורמאלי והסיכון לזיופים גבוה מדי להערכת האמריקאים.

     

    בימים אלה טוהונו או'אודהם מתמודדים עם דילמה – מחד, הם היו רוצים שהגבול יהיה פתוח כדי שבני השבט יוכלו לעבור ממקום למקום כפי שעשו זאת במשך אלפי שנים. אבל קרובי משפחה זה דבר אחד, ואילו עשרות אלפי המקסיקאים וזרים ממדינות אחרות הנוהרים לארה"ב דרך השטחים שלהם זה סיפור אחר. הוצאות השבט שקשורות ישירות למסתננים עולות על שלושה מיליון דולר בשנה –על איסוף הגופות, חקירות הקשורות להברחת הסמים, פינוי האשפה. מדי שנה השבט נאלץ לפנות אלפי טונות של אשפה שהם משאירים אחריהם, כולל אופניים ישנים ורכבים שנגנבו בטוסון על-ידי מבריחי הסמים וננטשו בגבול כשהם חצו אותו בחזרה למקסיקו כדי להמלט מהשוטרים האמריקאים.

     

    פעם את קרקעות השמורה היו חוצים כ-1500 איש ביום. כיום, בגלל האכיפה המוגברת – בין 700 ל-800, אך השוטרים של השבט עדיין משקיעים מעל מחצית מהזמן שלהם בטיפול בבעיות הקשורות לגבול.

     

    ששחקו עד דק את מסורות קבלת האורחים של השבט. מהסתננים, שהמורעבים שבהם מחפשים סיוע של אנשי השבט, שחקו עד דק את מסורת קבלת האורחים של טוהונו או'אודהם. אלה שפתחו את ביתם למהגרים גילו לפעמים שעם עזיבתם האורחים העלימו להם כמה בגדים שנראים אמריקאים יותר. 

     

    אלה שגרים בבתים מבודדים, מגלים לפעמים בקרבת החלקה שלהם מקלטים מאולתרים של המסתננים מתחת לעצים, עם פחיות שימורים ריקות, בגדים ואשפה נוספת.

     

     הנהגת השבט מתלוננת שחיזוק אבטחת הגבול במקומות האחרים  ניתבאת זרם המסתננים אל האדמות שלהם, והם גם אסרו על פעילי הארגונים ההומניטריים להשאיר מים למהגרים בשטחם. "לא ביקשנו את זה", אומר יו"ר השבט, נד נוריס ג'וניור. "אבל המדיניות של הרשויות האמריקאיות ניתבו את מבריחי הסמים והמסתתנים לאדמות שלנו".

    הוא מבין שהמקסיקאים בורחים מתנאי העולם השלישי, אך גם לשבט שלו ששמו מתורגם לאנגלית כ"אנשי המדבר", הוא מסביר, לא חסרות בעיות – גם ללא המסתננים.

     

    הקהילה שמנסה לשמר את אורח החיים המסורתי ועל השפה שלהם, זו אחת הקהילות העניות בקרב האינדיאנים. השבט מנסה לשפר את המצב הכלכלי בעזרת הפעלת מספר בתי קזינו, אך ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש של אנשי השבט היא כ-8000 דולר, ושיעור אבטלה בסביבות ה-35%, בהשוואה לכ-10% בארה"ב בממוצע.

     

    פחות ממחצית מהמבוגרים בקהילה סיימו תיכון, השיעור הנמוך ביותר בקרב סך השבטים האינדיאנים בארה"ב שמצבם גם ככה לא מזהיר בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. מעל מחצית המבוגרים בקהילה סובלים מסכרת ומעל 70% מהילדים בכיתות ו'-ח' סובלים מעודף משקל. תוחלת החיים של איש טוהונו או'אודהם ממוצע היא שש שנים פחות מהממוצע בארה"ב. לאנשים במצב קשה צריך להגיש עזרה, הוא אומר, אבל מי יממן את הטיפולים האלה, כשגם אנשי השבט נזקקים לטיפולים?

     

    עם זאת, ביוני מועצת השבט העבירה פה אחד החלטה המתנגדת לחוק ההגירה של אריזונה, בטענה שהוא מאפשר לרשויות אריפת החוק לעצור מי שמעורר חשד סביר שהוא נמצא במדינה באופן לא חוקי. "בלא הגדרה מה זה "חשד סביר", זה מעודד את השוטרים לעסוק בפרופיילינג על בסיס צבע העור וזה יפגע בצורה חסרת פרופורציה בבני המיעוטים", נאמר בהחלטה. "למרות שהאמריקאים הילידים גרים במה שמוגדר היום כאריזונה מימים ימימה, רבים מאנשי השבט מדברים אנגלית בתור שפה שניה, לא מדברים אנגלית או שלא מחזיקים בתעודות לידה אמריקאיות. זה יחשוף את בני השבט למעצרים", מה גם שאנשי השבט לפעמים מנסים לתפוס טרמפ על הכביש בדרך לטוסון. החוק אמנם מאפשר לאינדיאנים להוכיח את זהותם בעזרת תעודה של השבט, אך הנהגת השבט מתנגדת לרעיון לבקש מכל אנשי השבט לשאת תעודות כשהם נמצאים על אדמת האבות שלהם.

     

    כלפי משמר הגבול אנשי השבט פיתחו יחס אמביוולנטי. כשהסוכנים  רודפים אחר המהגרים לפעמים הם פוגעים ברכוש של האינדיאנים ולא טורחים לתקן את הנזק. יש הרואים בהם מעין צבא כיבוש שמטריד אותם עם בדיקת המסמכים, אך מאידך, רבים מודים שנוכחותם עוד איכשהו מדללת את זרם המסתננים

     

    אנשים השבט חוצים את הגבול לעתים קרובות – תושבי מקסיקו מבקרים את הרופאים של השבט בסלס, "בירת השמורה", והתלמידים מהצד המקסיקאי נוסעים מדי יום כ-40 קילומטרים לבית הספר בצד האמריקאי, בסלס.  הסוכנים הפדרלים שמכירים את הרכבים של האינדיאנים לרוב לא מעכבים אותם – אך הסוכנים החדשים, אומרים בשמורה, לפעמים מציקים להם עם דרישה להציג תעודה מזהה, כי הם לא נראים שונה מהמסתננים. אנשי השבט שרואים עצמם קודם כל כטוהונו או'אודהם, ורק אחר כך כאמריקאים או מקסיקאים, נעלבים. 

     

    ''

     

    ***

    "הסתננתי דרך תעלת הביוב"


    אחרי שנתפסה וגורשה מארה"ב, פטריסיה החליטה לחצות את הגבול בחזרה. "בעלי ושלושת הילדים שלי נשארו בארה"ב", היא אומרת. "והיה לי ידיד ששימש כמבריח אנשים, הוא עשה לי טובה ולקח לי רק 250 דולר להחזיר אותי לשם".

     

    יחד אתה באחת מתעלות הניקוז מתחת לנוגלס היו אמורים לחצות עוד שבעה מקסיקאים, אך בגלל הגשם הם דחו את המסע - הסיפורים על הגופות הצפות בתעלה הפכו לחלק מהפולקלור המורבידי בשני צדי הגבול. "אני הסכמתי", היא מספרת. "המשפחה חיכתה לי. לא לקחתי אתי כלום, רק כסף לשלם למבריח. הוא הביא אותי בלילה לפתח התעלה ואמר לי להתכופף וללכת קדימה ולשתוק. אני עוזב אותך כאן, אמר, ושאלוהים יהיה אתך. נכנסתי לשם כמעט על ארבע, היה חשוך ורטוב ומפחיד, והלכתי בצעדי ברווז בערך 45 דקות, עד שיצאתי בצד השני, בנוגלס האמריקאית".

     

    בצד השני ציפה לה עוד אתגר – בעלה של אחות של הבעל שלה שאסף אותה לבית שהיה אמור לשמש מקלט, דרש לקיים אתה יחסי מין תמורת השרות. "בכיתי, אמרתי, אתה לא נוגע בי בחיים", היא אומרת. "הוא שחרר אותי בסוף, אך כשסיפרתי את זה לאחות של בעלי, היא אמרה שהיא לא רוצה לשמוע יותר מהמשפחה שלנו וניתקה את הקשר".

    פטריסיה, אשה מטופחת במגפיים על עקב גבוה, עם פסים בשיער ותליון של מריה הקדושה תלוי על צווארה, אומרת שהיא רצתה חיים טובים יותר ומחינת העבודה, היא הסתדרה לדבריה טוב יחסית בתור בייביסיטר ובנקיון – אך לאחרונה היא חשה "איך כל הדלתות נסגרות עלינו".

     

    "בעבר אפשר היה לקבל רשיון נהיגה, ללכת לרופא שיניים בלי המעמד – והיום בכל מקום שואלים אותך, מה מספר הביטוח הלאומי שלך? אם את באה להתקבל לעבודה, ישר שואלים: את אזרחית? לא? את רוצה לעזוב עכשיו או שאקרא למשטרה? אני עובדת בתור בייביסיטר ובנקיון, אבל אנשים התחילו לפחד יותר. כשאבא שלי מת, לא יכולתי אפילו לנסוע להלוויה שלו, כי לא ידעתי אם אוכל לחזור".

     

     בקיץ הבא, בנה הבכור עומד לסיים תיכון, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. " יש לו חברים אמריקאים שלא אכפת להם איזה נייר יש לו או אין לו, ויש לו ציונים טובים בבית הספר, אבל הוא חשב לחזור למקסיקו, כי פה הוא צריך להתחבא כל הזמן למרות שהוא לא פושע".

     

    במושב "הברווז הצולע" של הקונגרס בדצמבר, חברי הקונגרס שוב פסלו את החוק לפיתוח, רווחה וחינוך של קטינים זרים המוכר בארה"ב בראשי התיבות שלו המתורגמים כ"חלום". כ-726000 צעירים בארה"ב חיים ללא מסמכים, והצעת החוק נועדה לתת להם סיכוי להמשיך ללמוד בקולג' ועשור מאוחר יותר לקבל מעמד. אך החוק שהוצג לראשונה לפני עשור, נכשל פעם אחר פעם בהצבעה. הטיעונים מוכרים גם בישראל בהקשר של המסתננים – הצעירים טוענים שהם לא עשו שום עבירה והם רוצים רק להגשים את עצמם ולתרום למדינה, בעוד מתנגדי החקיקה טוענים שזה נותן פרס לעבירה שביצעו הוריהם, וגם חלק מארגוני הסיוע למהגרים החוקיים התנגדו לו בטענה שזה לא הוגן שילדיהם של מהגרים לא חוקיים יתחרו על אותם המשאבים המצומצמים המיועדים לאזרחי המדינה ולמהגרים החוקיים.

     

    "אני מתחילה להרגיש שאין לנו שום עתיד. אנחנו גרים מיום ליום וסומכים על האל. תמיד פוחדים שמשטרת ההגירה תעצור אותנו. אני כל הזמן מכינה את הילדים שיכול להיות שיום אחד לא אחזור הביתה, וייקח אולי כמה שבועות עד שאצליח לעשות את זה, ושאם זה קורה, שימשיכו ללמוד ולסדר את הבית, ואני אתגעגע אליהם, עד שאצליח לחזור. כשאני לא עונה לטלפון, הם נכנסים לפאניקה, ישר מתחילים להתקשר לכל החברים שלי לברר אם תפסו אותי. מאז שהתקבל חוק ההגירה פה, כמעט כל החברים שלי עזבו – חלק גדול חזרו למקסיקו. אני קצת כועסת על ארה"ב, כי אנחנו לא עבריינים, באנו לפה רק לעבוד למען עתיד טוב יותר ואנחנו רק רוצים שיתנו לנו לנצל את הפוטנציאל שלנו ולתרום למדינה הזאת. אבל פתאום כל המקסיקאים רעים. פעם אחת עבדתי במסעדה שלושה חודשים ולא שילמו לי על החודש האחרון ובעל המסעדה איים שיגרשו אותי – והלכתי, פחדתי שבאמת ילשין עלי. אתמול נכנסתי ל"וול-מארט", וראיתי שם משפחה כולה עם חולצות בצבע הסוואה, וילד בערך בן שבע עם חולצה ועליה כתוב "אני שונא מהגרים בלתי חוקיים". פה אנחנו מקסיקאים, ושם - צ'יקנוס – מקסיקאים אמריקאים, אנשים חושבים שיש לנו כסף ויכולים לחטוף את הילדים. לילד של חברים שלי שחזרו לשם אומרים בבית הספר: "אנחנו לא רוצים גרינגו כאן"

     

    ***

    פחד מוות לגור פה עם הילדים

     

    פעם תיירות היתה תעשיה מספר שתיים בחשיבותה בנוגלס המקסיקאית. אך בשנה החולפת, נרצחו בעיר מעל 200 בני אדם, והטענות של רשויות העיר שמי שאינו קשור לכנופיות הסמים, אין לו מה לפחד ומספר ארועים צבעוניים וירידים שנועדו למשוך תיירים התקשו להתחרות עם כותרות על שני ראשים ערופים שנמצאו תקועים על הגדר של בית הקברות בתור מסר לכנופיה היריבה, וכדומה.

     

    במשמר הגבול לא רואים אמריקאים שמנסים להסתנן למקסיקו, אבל מיסי ארויו חוצה את הגבול הזה פעמיים בכל יום, במעבר דיקונסיני שבנוגלס שבכניסה אליה עומדים כמה אנשי משמר הגבול חמושים במקלעים. ארויו, אשה מלאה כהת שיער, חובשת לכבוד חג המולד כובע מצחיק שזז בעצמו, לשמחת הילדים בסביבה. "זה מה שנשאר לי לעשות, לנסות לשמוח ולא לקלקל לילדים שלי את החג", היא אומרת. ארויו היא אזרחית אמריקאית שפגשה לפני מספר שנים בשוהה בלתי חוקי שנתפס וגורש לפני שלוש שנים למקסיקו. ארויו נשארה עם ארבעה ילדים, ובסוף, כשהתברר שהוא לא יוכל לחזור בקרוב לארה"ב, החליטה להצטרף אליו עם הילדים בנוגלס שבסונורה. אך בגלל שהמשכורות בארה"ב גבוהות יותר, היא הפכה למפרנסת המשפחה, שחוצה את המעבר מדי בוקר לנוגלס שבארה"ב, לעבוד בשתי עבודות – בשיווק טלפוני ובמלצרות -  וחוזרת בערב לדירתה במקסיקו.

     

    ''

     

    "גרנו ביוטה, בעלי עבד במפעל אבנים, ואני עבדתי בתור טבחית בפעוטון. הוא יצא לאכול אתי ואז עצרו אותו. זה היה אחרי חג ההודיה, הילדים בכו, אמרתי לשוטר תן להם לפחות לחבק את אבא כי הם לא יראו אותו הרבה זמן. נתנו להם לחבק אותו כשהוא כבר באזיקים. גירשו אותו דרך טקסס, ולי היה רכב ישן משנת 1985 שלא יכולתי לעשות בו מסע כזה עם כל הילדים. ראינו אותו שוב רק שנתיים אחרי זה, ואלה היו השנתיים הקשות בחיי. בכל יום הולדת וחג הילדים היו שואלים איפה אבא. אז אמרתי לו שנגיע למקסיקו דרך אריזונה, ובאתי לשם לבד עם הילדים באמצע הלילה. אנשים במקסיקו בהתחלה ניצלו אותנו, כי לא ידענו איך מסתדרים עם הכסף ודיברנו רק אנגלית, רימו אותנו כל הזמן. דיברנו בבית רק אנגלית אבל אחרי שעברנו למקסיקו הילדים היו צריכים ללמוד ספרדית. אלה חיים קשים מאוד, אבל בעלי הוא ידיד נפש שלי, השותף שלי, הוא, שהיה מפרנס את המשפחה, למד לבשל ולנקות את הבית ולהחליף חיתולים. הייתי רוצה לחיות בצד הזה של הגבול, כי מקסיקו זה מקום מסוכן ולי אין כסף להשכיר דירה בשכונה מאובטחת, אז אני  לא מרשה לילדים לצאת לשחק בחוץ בכלל. הילדים שם חשופים לדברים נוראיים, אפילו העיתונים שם בכל רצח מפרסמים תמונות של סצינת המוות כמו שהיא, עם כל המוח בחוץ. בשנה הראשונה שהגענו, הקרטלים עשו חגיגה בגלל שהם הרגו הרבה אנשים. יש שם קזינו, ששמו להם תיבה עם ראש כרות של בן אדם ואת החלקים האחרים מצאו פזורים בכל העיר".

     

    הילדים הגדולים שלה, בני 13, 15 ו-18, לומדים בבית הספר בצד האמריקאי וקמים כל בוקר בארבע וחצי כדי להספיק לחצות בזמן במעבר הגבול. כ-3000 בני אדם חוצים מדי יום בנוגלס ממקסיקו לארה"ב, לקניות, עבודה או ביקור משפחתי, וההמתנה לוקחת לרוב שעתיים בכיוון ארה"ב ושעה בכיוון מקסיקו.

     

    "שיקרתי בבית הספר שאנחנו גרים בנוגלס האמריקאית, אחרת היינו צריכים לשלם 600 דולר בשנה לכל ילד", היא אומרת. "אנחנו גם הולכים לבנק אוכל בצד הזה של הגבול. מתנות לחג המולד לילדים אני מביאה בגדים, משהו שהם היו צריכים לקבל גם ככה. כשאבא שלהם היה עובד, חג המולד אצלנו היה ממש יפה".

     

    חוק ההגירה של אריזונה, לדבריה, לא שינה במאומה את המציאות שהיא רואה. "אנשים פה עדיין עובדים בלי מסמכים. הרבה חברות מעדיפות אנשים בלי מסמכים כדי לנצל אותם", היא אומרת. "אבל מבחינת בעלי, אני לא יודעת מתי יתנו לו לחזור לאמריקה, ואולי אף פעם לא. אני מצטערת שאני אומרת שקשה לי ליד הבת שלי ואני מצטערת שאני חושפת את הילדים שלי לזה, ואני פוחדת בשבילם, אבל מנסה לעשות את המיטב. ויש עוד משפחות רבות כמונו – חשבנו אפילו עם כמה חברות להקים ארגון תמיכה הדדית, אבל למי יש זמן לזה עם שתי עבודות וילדים?"

     

    בתה הגדולה של ארויו, מארי-הלן בת ה-25, נולדה בקליפורניה, אך לפני חצי שנה גם היא עברה לנוגלס כדי לעזור לטפל באחיה, כולל אחות בת שנתיים, בזמן שאמה עובדת בארה"ב.

     

    "הילדים שם מתחילים למכור סמים מוקדם, עוסקים בזנות. השבוע ילד בן שבע ברחוב הציע לי מריחואנה תמורת פחית של קולה", היא אומרת. "זה נורא בצד ההוא, יש שם ירי כל יום. בהתחלה פחדתי נורא, אבל ראיתי שהאחים הקטנים שלי רגילים לזה"

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/4/11 04:41:
      הקטע זקוק לעריכה