אחד הדברים שמבאסים אותי הוא כאשר מנסים לקטלג אותי

ליצור לי שיוך, לנחש ממי אני "מושפעת", להכניס אותי למסגרת בטוחה ומוכרת

אני מרגישה שמתייחסים אליי כמו חמור מבויית הקשור ליתד בחצרו של פלוני, בעוד אני פרא הרץ בנוף משתנה.

איך אוכל להסביר שאני דולה דימויים מבארות נפשי שהשינוי בסגנון הרישום נובע מצורך להשיל עור ולהתחדש

שאין לי עניין להיות "כמו" ופעולת "חיקוי" בכל מימד בחיי מעוררת בי פיהוק עוד בטרם מעשה

 לאדם שעומד מולי ובעקשנות של ידען מצביע עליי ובא בטענה שאני אינני אני?!

ברור לי שלרוב האנשים אין כוח להכנס לדימויים ו"להתבונן", באמת להתבונן לא לרפרף ולכן אין לי חשק אפילו לשאוף אוויר ע"מ לנסות להסביר כיוון שהתמונה אותה הם רואים היא מרחוק ומטושטש.

המקום הזה בו אני נמצאת מתסכל, כיוון שאני צריכה כל הזמן להתגונן , זה גוזל אנרגיה .

משהו בי רוצה להרים ידיים להגיד אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאני "חמור" אולי אני חמור , אם אני מזכירה מדיי אדם אחר

אולי אין לי מקום? אולי כדאי לי לאכול קש שמוגש עד לפי או פתרון אצילי יותר פשוט "להיעלם".

בתוכי אני יודעת שלאנשים הכי קל לקרוא לי "חמור" כיוון שכך הם יכולים להעמיס עליי את שקי הידע שלהם ולהרגיש שליטה

אילו היו יודעים שהציירת שעומדת מולם הינה חברתו הטובה ביותר של שוטה הכפר אוליי לא היו מתייחסים ברצינות תהומית לרשת הדמיונית שחיברו ליצירתי  והיו מתקרבים ליצירה ע"מ לאתר את עקבות רגליו הצבעוניות של השוטה, לפחות היו מחייכים יותר וכועסים פחות ...