איכשהו, מצאתי את עצמי חוזרת למעגל הדייטים.

עוד דייט שנותר בסימן שאלה גדול. קצת מוזר שכבר בפגישה הראשונה (אמנם לאחר המון שיחות וירטואליות וטלפוניות), אנחנו כבר מקיימים את שיחת "יחסינו לאן". הפעם הבנתי את זה חד-משמעית: הבעיה לחלוטין בי.

"את קשה מדי". זה לא חדש. אדרבה, אני קודם כל מטיחה בפניהם את כל השלדים שבארוני, ורק אז מספרת שאני בחורה כנה, ישרה, מוסרית ומלאת חמלה. בדרך-כלל, כבר אחרי השלדים, הם נעלמים. עוד בטרם הספקתי לומר "אבל".

משום מה חשבתי שיש כאן משהו שונה. אולי זו הייתה ההתנהלות שלו שהיא לא לגמרי גברית-מאצ'ואיסטית, אלא רכה ונחמדה. אפשר לדבר איתו, אפשר להניח עליו את הראש ולא לתכנן את הצעד הבא. אני באמת רואה את עצמי איתו, אבל אולי כל הבעיות שלי וכל המחסומים שלי יבריחו גם אותו. אבל הארס-הרס הזה בלתי-נמנע. עוד לא הגענו לפגישה שנייה, עוד לא סיימנו בכלל את הראשונה, וכבר אנחנו מקיימים את שיחת "יחסינו לאן", כבר הוא הבין כמה אני קשה. לפחות סוג היחסים שלנו ברור - אם נהיה ביחד, הם יהיו ביגמיים (ואני מאוד מתרגשת לנסות דפוס יחסים כזה).

"על מה את חושבת שאני חושב?"

"בטח על אוי כמה היא קשה. נכון שהיא הזהירה אותי לפני, אבל לא הערכתי נכון באיזה סדר גודל מדובר."

הוא שותק. גם אני. שתיקה מעיקה מקיפה אותנו לצלילי להקת Air. כשהוא סיפר לי שהוא אוהב אותם, נמסתי. הם האהבה הכי גדולה שלי. ואז הבנתי כמה אני צריכה להיות איתו, כמה אנחנו מתאימים. אבל כל עוד הבעיות לא נפתרות אצלי, אני לא באמת יכולה להתקדם הלאה.

השתיקה הזו נמשכה נצח ורק רציתי שהוא ילטף אותי או אפילו ישתולל, רק לא לסבול את השקט הזה. פתאום הוא קר ואדיש, ואני, מנסה להיות האישה המתפייסת, מתעקשת שנדבר על זה, על מה כל-כך מציק לו איתי. אבל הוא רק משתיק אותי, השתקה של "די, הכל בסדר", כשמבחוץ אפשר לראות כמה זה לא בסדר.

הפגישה התחילה ברגל ימין. צחקנו הרבה, דיברנו, שמענו מוזיקה והוא הביט בי ארוכות ואמר לי שאני יפה ושאני נעימה לו....אבל לא הצלחתי ללכוד את הנקודה שבה הוא התקרר בגללי. וכמה שניסיתי לאתר אותה, הוא רק מנע ממני לחפש. נותרתי חסרת תשובות, כלואה בתוך השקט המעיק הזה.

כל תא בגוף שלי הרגיש שזה עומד להתפוצץ, אבל כבר לא התרגשתי. אני רגילה לזה, לחוסר היציבות הזה. אף-אחד לא מצליח להישאר. כולם מתקדמים סביבי, אבל רק אני כלואה בתוך הבעיות הבלתי-פתורות שלי.

הוא לא וויתר כל-כך בקלות, וזה מה שהפתיע אותי. כשעמדתי לאבד תקווה, לסמן גם עליו V ולהמשיך להלקות את עצמי, ולהתגאות באופן חולני על היותי "בלתי מנוצחת" על-ידי גברים, הוא הציע שאבוא אליו מחר. הוא התעייף מהשקט הזה והציע שנזוז. לא פציתי את פי ואמרתי לו שהייתי רוצה שהוא ישאר, אלא נעלתי את נעליי, לקחתי את התיק שלי והוא נישק אותי ארוכות.

איפשהו הייתה פה גם קפיצת מדרגה - הוא רצה לראות אותי גם יום אחרי. ואולי מחר נשאיר מאחורינו את שיחת "יחסינו לאן" או שאולי לא נזכה לקיים אותה עוד לעולם.

אני נשארת תוהה וטרודה מהשאלה הגדולה: איזה פחד גדול יותר - הפחד לאבד אותו, נכס יקר, או הפחד להילחם בשדים האימתניים שלי?