אני איש צעיר. למעשה אני סבא לנכדים, וכמוני גם אחי. עלינו לארץ לפני כארבעים שנה, מאחת מארצות המזרח. הגענו ממשפחה מעוטת יכולת, אך אדוקה מאד מבחינה דתית. הורינו היו אנשים קשיי יום ומצב בריאותם היה בכי רע. גרנו בעיירת פיתוח ומהר מאד המשפחה פשוט קרסה. כשאני אומר קרסה, הפרוש של זה שההורים מרימים ידיים לגמרי. לא עובדים, לא קמים מהמיטה, לא אומרים כלום, בטח לא מילים טובות. הילדים מסתובבים חסרי אונים, כי אין מי שיאכיל, יבשל, ילביש ויקנה דברים. אני לא יודע איך שרדנו את השנים הללו. בבתים שלידינו חיו משפחות רגילות. הורים חזקים שקמו בבוקר, שלחו את ילדיהם לבית הספר, הכינו להם סנדויצים חיבקו אותם וליוו אותם בצאתם ובבואם, הכינו להם ארוחות צהרים וערב, כיבסו וניקו את הבית, יצאו איתם לטיולים ולגינה, שוחחו איתם ושרו איתם שירי שבת. ואילו אצלנו — שום כלום מכל אלה. פשוט שרדנו, קנינו את מצרכי הבית, הלכנו עם לחם שמרחנו עליו בעצמנו שוקולד או גבינה, פה ושם היו מבשלים מרק, אבל בעיקר אכלנו הרבה חביתות. איש לא דיבר איתנו כמעט. הורינו היו חולים וקשי יום. הם אמנם לא פגעו בנו וזה יאמר לזכותם, אך לא היה להם כוח להעניק לנו אפילו את המינימום שילד זקוק לו. מהר מאד נכנסה הרווחה לתמונה, וכל בני המשפחה התפזרו לכל רוח. כולנו נשלחנו לאימוץ. רשויות האימוץ עבדו אז כמעט בלי הפרעה. מישהו החליט, מישהו אחר חתם, וזהו. למשפחה לא היה כמעט שום כוח לשנות את ההחלטה, בטח לא ההורים שלי, שהיו ממילא במצב של קריסה. לשמחתי, אחי ואני לא הופרדנו, כי אם אומצנו ביחד על ידי מושבניק באחד מישובי הצפון. עד היום איני מבין איך שלחו אותנו לבית כזה. שני ילדים דתיים, לבית רחוק מדת כרחוק מזרח ממערב. לא ברור מה הם חשבו לעצמם, כשהם שלחו שני ילדים שמתפללים שלוש תפילות ביום לבית שבו מחללים שבת ויום כיפור. כבר בימים הראשונים ניסה מוטק´ה, המושבניק שאימץ אותנו, לשכנע אותנו להוריד את הכיפה. הוא עשה את זה בדרך לעגנית ביותר. שמענו ממנו חרפות וגידופים כלפי שמיא שממש זעזעו אותנו. בלילות היה אחי מתלחש איתי ומחזק אותי שלא אשמע למוטקה, וששנינו יחד נתעקש על הכיפה ועל הציצית ועל התפילות. וכך עשינו. המושבניק גילה שלא זו בלבד שהוא לא מצליח להפוך אותנו לחילוניים, אנחנו הופכים להרבה יותר דתיים. מקרב הילדים האחרים במושב גם נתקלנו בתופעות של לעג ומריבות, אך השילוב שלי ושל דוד אחי, שהיה ילד חזק, מנע מהם לפגוע בנו ומהר מאד התרגלו לשני ילדים עם כיפה שמתפללים פה ושומרים שבת שם, אבל בעניין החברתי הם ממש כמו כולם. אבל בשביל מוטק´ה זו היתה בושה וחרפה כל יום שאנחנו מסתובבים עם כיפה וציצית, שומרים שבת ומקפידים על כשרות. הוא לא סבל את זה בעצמו וגם לא יכול היה לשאת את הבושה בפני חבריו למושב. אני לא בטוח שהם באמת גינו אותו על כך, אך זו היתה תחושתו, ומי יודע, אולי הם באמת גינו אותו. מה שברור, שאנחנו היינו אלה שהוא הוציא עליהם את עצביו ותסכולו. כשנגמרו לו המילים הקשות, הפגיעות וההשפלות ֿהוא החליט לצאת למאבק של ממש.
כאן החלה מסכת התעללות קשה. האיש הזה, שכביכול הציג עצמו בפני חבריו למושב כנאור וכאיש מקסים שאימץ שני ילדים, פשוט התעלל בנו. הוא לא הסתפק בהתעללות מילולית, שהיתה מנת חלקנו מבוקר עד ערב, אט אט זה הפך להשפלה ולאלימות פיזית. מי שהיה חוטף בעיקר היה אחי הגדול, בו ראה מוטק´ה את האשם (ובצדק) לעקשנות שלנו להישאר דתיים. אחי היה חוטף מכות חזקות, והוא הושפל ודוכא. אבל ככל שחטף, כך עקשנותו גדלה. הוא היה מספר לי סיפורי ילדות על גדולי עולם שמסרו נפשם על קידוש השם ושנינו נשבענו זה לזה שנשמור את התורה ומצוותיה כל הימים, ולא משנה מה יעשו לנו. שלוש שנים עברו כך ומוטק´ה עדיין לא התייאש מלנסות. בשלב זה הוא כבר שנא אותנו בגלוי והעביד אותנו בפרך. כבר מזמן לא היינו ילדים מאומצים, אלא שני עבדים שחורים, תרתי משמע, שעבדו בשבילו וחטפו בתמורה מכות והשפלות. לא יודע איפה היו שירותי הרווחה. במחשבה שנייה, הם היו באותו מקום בו היו כששלחו אותנו למקום כל כך שונה מהבית בו גדלנו. הם לרגע לא חשבו עלינו. יום אחד יצאנו איתו למסוק זיתים. באיזשהו שלב אחי, מרוב תשישות, כשל ונפל. ומוטק´ה, מרוב עצבים על זה שהוא נפל, פשוט הפליא בו את מכותיו. מוטק´ה, בהתלהבותו להכות, לא שם לב שמאחורינו עמד, כל העת, מושבניק אחר, שפשוט ראה את הכול ולא האמין למראה עיניו. כשהמכות והבעיטות הפכו קשות, שמענו לפתע את קולו: "תגיד, מוטק´ה, מה אתה עושה?" מוטקה נפנה בבהלה לאחור וראה את גיורא, חברו למושב. "אתה השתגעת? למה אתה מרביץ לו ככה?" "גיורא, אני לא מתערב בחיים שלך, אז אל תתערב בשלי!" אמר מוטקה, אבל הפסיק להרביץ. גיורא לא ענה לו. הוא פשוט לקח את אחי, מעולף למחצה, הניח אותו בטרקטור שלו והסתלק משם. הוא הביא אותו למרפאת המושב, שם חבשו את פצעיו. משם לקח אותו לביתו והחל לתחקר אותו. מה שהוא שמע, סימר את שערות ראשו. הוא החליט לא לשבת בשקט וכינס את ראשי המושב לדון במה שנודע לו.
באותם ימים, המושבים והקיבוצים היו פלנטה סגורה (ובעצם עד היום הזה). כמובן, הם לא חשבו לפנות למשטרה. הם עשו כמה ישיבות, בנוכחות מוטק´ה וגם שלא בנוכחותו, ולאחר מכן הגיעו למסקנה שיש להעביר את אחי מביתו בצורה שקטה וחלקה, בלי לערב את רשויות החוק. מי שהסכים לקבל את אחי היה, כמובן, גיורא שנפשו נקשרה אליו מאז התקרית ואחר ששמע את כל הקורות אותו. למעשה, הוא ביקש לקבל גם אותי לחזקתו, אך מוטק´ה התנגד לכך נחרצות ואיים שיתנגד לכל התהליך. זה אולי נשמע מצחיק שמוטק´ה עוד העז לאיים, אבל כנראה שהחברים הכירו היטב את האיש וידעו שהוא מסוגל להשתמש בקשריו, לטעון שלא היו דברים מעולם ולצאת מכל העניין נקי. מה עוד, שמוטק´ה איים על חבריו למושב שיגלה לשלטונות על כל מיני מכסות חלב וביצים שלא בדיוק עמדו בהם, סודות של מושבניקים. הם העדיפו לפחות למזער את הנזקים והעבירו את אחי, בידיעה שבי הוא פחות התעלל. אחת הטענות שמוטק´ה השמיע ברוב חוצפתו היתה, שאחי מסית אותי להישאר אדוק. זו אגב אחת הסיבות שהוא הסכים שאחי ילך. הוא אמר שאיתי לא תהיה כל בעיה, שכל הזמן פחדתי מאחי וכעת לא תהיה לי שום בעיה לעזוב את הדת ולהיות חופשי. המצחיק הוא, שדווקא טיעון זה נפל על אוזניים קשובות בקרב חברי המושב. כי באמת כל המושב התפלא איך זה שהכיפה נשארת על ראשנו, ואנחנו ממשיכים לקיים אורח חיים דתי. היו בהם אנשים טובים ופחות טובים, אבל הצד השווה שבכולם שהיו כופרים ומנותקים מדת. חלקם אפילו שונאי דת באידיאולוגיה צרופה. היה זה כתם על המושב, ששני ילדים חובשי כיפה, שמקיימים מצוות, מתגוררים בו. בקיצור, אחי עבר להתגורר אצל גיורא, ואני נותרתי אצל מוטק´ה. אם מוטק´ה חשב שכעת יהיה לו קל להוריד את הכיפה מעל ראשי ולעקור את האמונה מליבי, הוא ממש טעה. עקשנותי עלתה בעשרת מונים, גם בגלל כל השיחות ששמעתי מאחי וגם בשל הנאמנות אליו. רציתי להוכיח לו ולעצמי, שההפרדה הזו לא שינתה דבר ושאני עדיין ממשיך בגאון להיות ילד יהודי אמיתי, נאמן לד´ ולתורתו. אם בתחילה מוטק´ה נמנע מלפגוע בי ֿמהר מאד זה עבר לו. אם כי, אני חייב לציין, שהוא השתדל שלא להרביץ לי. היו לו מספיק בושות מהסיפור הקודם והוא גם פחד שאספר לאחי, וזה יספר לגיורא, שיקומם עליו שוב את כל הישוב. אבל חוץ מאלימות פיזית הוא עשה הכל: השפלות, פגיעות מילוליות והתעמרות — את כל אלה הקפיד להעניק לי במידות גדושות. למרות שפירגנתי לאחי מכל הלב על החיים החדשים שהיו לו במשפחתו של גיורא, בעומק ליבי היתה לי קנאה. לא קשה להבין זאת. גיורא היה בן אדם פשוט מקסים. מעולם לא העיר לאחי על הכיפה ועל מנהגי התפילה שלו, הוא נתן לו חום ואהבה, התייחס אליו בהגינות וממש ראה בו בן לכל דבר. מעולם לא נתן לו אפילו להבין שיש לו איזה ביקורת על היותו דתי. אני הייתי מספר לאחי כמה קשה לי, והוא היה מעודד אותי ומוסיף שהוא לא מבין למה מוטק´ה לא מתנהג כמו גיורא, שפשוט מקבל אותו כמות שהוא.
שנים עברו עלי כך. מילדים הפכנו לנערים. סיימנו את חטיבת הביניים ואחי פנה לתיכון. כל עוד למדנו במסגרת אחת, היינו נפגשים מדי יום. ברגע שהוא עבר לתיכון, שהיה ממוקם בישוב אחר, באופן טבעי יצא לנו פחות להיפגש. בליל שבת אחד הלכתי בשבילי המושב ולפתע פגשתי את אחי. "שבת שלום", אמרתי והוא ענה: "שבת שלום" . ואז ראיתי שהוא בלי כיפה. "נפלה לך הכיפה", אמרתי. "אה", הוא אמר במבוכה, הכניס ידו לכיס הוציא את הכיפה וחבש אותה. זה נראה לי מוזר, אך לא אמרתי דבר. כמה שבתות לאחר מכן התקרבתי לאיזה רפת שבה נהגו החבר´ה בגילו לשבת ולשיר אל תוך הלילה. ראיתי את כולם מעשנים וזה לא נראה לי מוזר. אך אז ראיתי משהו וקפאתי על מקומי. אחי אחז בסיגריה. רצתי הביתה. בכיתי כל הלילה. למחרת ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קרה, דוד?" "לא קרה כלום", הוא אמר. התחלתי לבכות: "אתה דיברת איתי כל כך הרבה על שבת ואתמול...ראיתי.... ראיתי אותך מחזיק... סיגריה. שבת, דוד, ש -ב -ת"... דוד היה בהלם. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ואחר החליט שהדרך הטובה להתמודד עם זה היא לכעוס. "מה אתה מרגל אחרי? רק לקחתי סיגריה מחבר שהציע לי. לא היה נעים לי לסרב לו". "ומדוע למוטקה היה נעים לך לסרב ?" שאלתי. הוא חשב רגע ואז אמר: "אתה יודע מה, אתה צודק, מוטק´ה בא אלי בדרך קשה ואני התעקשתי. אבל כעת, אף אחד לא מכריח אותי, אני לא מרגיש שמישהו מאיים עלי, אז... לא יודע, אני נופל לפעמים." ולפתע הוא נפתח והחל לספר לי שמשהו עובר עליו. הוא אמנם מאמין בד´ ובתורה, אבל יש לו יצר הרע לחלל שבת וכבר מזמן הוא לא מניח תפילין. הקשבתי לו. הייתי נרעש. "מה קרה לך, דוד"? שאלתי והתחלתי לבכות, "מה קרה? אתה זה שחיזקת אותי מול מוטק´ה, אתה זה שהשבעת אותי לשמור על קיום המצוות. איך זה קרה לך?" דוד לקח לליבו את דמעותי וחיבק אותי. "אני לא יודע", אמר, "זה עוד לא קרה, אבל זה קורה, אני מרגיש שיצר הרע עובד עלי ואני לא מצליח לעשות כלום נגדו". שוחחנו שעות רבות והחלטנו שמה שלא יהיה, לא ניתן לזה להפריד ביננו. חזרתי לביתי, ופשוט נשברתי. ידעתי שלא אוכל להחזיק עוד מעמד. אמנם לא אמרתי דבר לדוד, אבל חשתי שהוא בגד בי, חוץ מזה שהוא בגד בבורא עולם. הוא בגד בי. גם חיזק אותי מול מוטק´ה, גם נטש אותי לעבר לגיורא, וגם נוטש בסוף את דרך התורה. ידעתי שלא אוכל להמשיך ככה יותר. או שאכנס לדיכאון, או שאלך בדרך של דוד , שאפסיק לקיים תורה ומצוות, להניח תפילין ולשמור שבת. לא ידעתי מה לעשות.
חשבתי למי אוכל לפנות. מוטקה´ לא היה בכלל אופציה. חשבתי על גיורא, אך מיד נעצרתי. פתאום הבנתי שגיורא הצליח במקום שמוטק´ה נכשל. לא הבנתי איך, הייתי צעיר מכדי להבין, אבל מספיק בוגר כדי להבין שיש דברים בגו. האדם היחיד שהכרתי שיכול היה לעזור לי היה "לוי הדתי", אחד שהכין ילדים לבר מצווה. ניגשתי אליו וסיפרתי לו קצת ממה שקרה לי, הוא אמר שהוא לא יודע מה לעשות וגם הוא פוחד לייעץ לי דברים לא נכונים, שיכולים להזיק לי וגם לו (הוא פחד שאם ידבר איתי על ענייני דת עוד יאבד את פרנסתו), אבל הבטיח שיברר עם מי אני יכול לדבר. אחרי שבוע שנדנדתי לו, הוא נתן לי מספר טלפון של מישהו מבני ברק שאיתו אוכל לדבר. התקשרתי מטלפון ציבורי, האיש בצד השני הציג את עצמו כרב, אבל נשמע אדם מעניין. סיפרתי לו קמצוץ ממה שיכולתי (כי נגמרו לי האסימונים(. הוא יעץ לי שניפגש שבוע לאחר מכן בבית כנסת במושב סמוך )שהיה בו בית כנסת). נפגשנו ושם סיפרתי לו את כל הקורות אותי. הוא הקשיב לי ברוב קשב וענה על שאלותיי. מה שעניין אותי יותר מכל, היא השאלה איך קרה שדווקא אחי, שנתנו לו חירות לקיים את המצוות, הופך בצעדים מהירים לחילוני ואילו אני, שפוגעים בי ומקשים עלי, אני אדוק בדתי. הרב מבני ברק אמר לי שכדי לענות על השאלה הזו אצטרך לדעת היסטוריה. שבלי לדעת את ההיסטוריה של העם היהודי, לא ניתן להבין כלום. וכאן החל לספר לי על העם היהודי ועל הרדיפות הנוראיות שהיו מנת חלקו. על גלות מצריים, על המרור שאכלו אבותינו ועם זאת לא שינו את שמם, שפתם ולבושם. על היוונים שרצו לכלות את הנפש והמן הרשע שרצה לכלות את הגוף, על הגלות, על האינקוויזיציה, על האנוסים, על הפוגרומים, על הגירושים הרבים שהיו לעם היהודי, שלא רק שלא גרמו לו להתכחש לתורה ולמצוות — כי אם להפך. הקשבתי לו מוקסם. לפתע חשתי חלק מאותם אנשים שמסרו את עצמם על קידוש השם. אנשים שסבלו, גורשו, עונו או נהרגו — אבל לא הפסיקו את השושלת. רציתי לרוץ לדוד אחי, לחלוק איתו את התחושה, לספר לו מה הוא מפסיד. בליבי נקרה קושיה: איך זה שהוא לא רואה את מה שאני רואה. וכאילו כדי לענות על השאלה הזו, הוא שאל אותי אם אני יודע מה זו האמנציפציה. את המילה למדנו בשיעורי היסטוריה, אבל לא ממש זכרתי מה הפירוש לה. "נפוליאון, שהיה נשיא צרפת לפני כֿ200 שנה החליט, לראשונה בתולדות ההיסטוריה רווית הדם והגזענות של אירופה, להשוות את זכויותיהם של היהודים לכלל האזרחים. זה היה צעד נפלא, שהיטיב לכאורה עם היהודים, לא?" "בטח!" אמרתי. "אבל", נאנח האיש, "היודע אתה למה זה גרם? מה שלא הצליחו לעשות כל הגזירות, הרדיפות, מעשי ההרג, הביזה והגרוש שסבל העם היהודי — שעדיין דבק ביהדותו, הצליחה לעשות האמנציפציה, שוויון הזכויות, וההשכלה. הם הרחיקו את היהודים מתורתם, בחיוך ובמאור פנים וגרמו להם לדבוק בתורות הבל אחרות, להפסיק לקיים מצוות וחלקם להתבולל בעמים ולהמיר את דתם." הבטתי בו בתדהמה. מדוע? איך זה קרה? "כי יצר הרע יש לו את הדרך שלו. כל עוד היצר הטוב עומד על המשמר, כי הרע עומד מולו ומכריח אותו לעשות רע יצר הטוב ינצח. אבל ברגע שהרע מתחפש לטוב, ומדבר בלשון חלקלקות, מקרב ומחבק, יצר הטוב עלול להירדם. וכשנרדמים בשמירה האויב מגיע וכובש". "ואתה יודע מה?" הוסיף, "גם ההיפך זה נכון. גם את היצר הרע ניתן להרדים, אם לא הולכים עם האדם ברוע אלא בטוב. כאשר אדם מרגיש מותקף ונעלב, יצר הרע יהיה עירני והוא לא יחזור בתשובה. אבל אם מקרבים אותו באהבה, יצר הרע יירדם ויצר הטוב ישלוט. "המבין אתה"? הסביר לי, "לעולם לא תצליח לשנות אדם בכוח. לא לטוב ולא לרע. הדרך היחידה בה ניתן לשנות היא בטוב". וכאן המשיל לי משל שלעולם לא אשכח: פעם אחת התווכחו השמש והרוח, מי יצליח לפשוט את מעילו של אדם. הרוח הכתה ללא רחם וניסתה להעיף את המעיל, אך האדם נאחז במעיל בכל כוחותיו, רכס את כל הכפתורים והגן על המעיל בידיו, אותן שילב בחזקה על המעיל ואז הגיעה השמש... ופשוט חיממה את האדם. כל כך חיממה, שהוא חדל לשלב את ידיו, פתח את כפתורי המעיל ולאחר מכן פשט אותו לגמרי... הוא לא היה צריך להסביר את הנמשל. הבנתי לבד.
הוא הציע לי להמתין עד גיל 18, בינתיים ללמוד בתיכון החילוני ולאחר מכן לעבור לישיבה. אמר שכל עוד לא הגעתי לגיל 18, איני ברשות עצמי. בינתיים שמרתי איתו על קשר. הוא שוחח איתי המון וסיפק לי ספרים שחיזקו אותי בתורה, במחשבה ובמוסר. וכשהגעתי לגיל 17 החלטתי על דעת עצמי לצאת וללמוד בישיבה. לא סתם ישיבה. פוניבז´ בבני ברק. זה כמובן לא היה פשוט, כפי שהיום זה לא פשוט, אך השילוב בין כוח הרצון שלי , הכישרון שלי והעזרה של אותו רב — סייעו לי להתקבל. היו קצת בעיות מצד מוטק´ה, אבל עד שהספיק לדעת איפה אני ולהתחיל לעשות משהו ֿכבר הגעתי לגיל 18, בו לא יכול היה לעשות לי דבר. למדתי בישיבה שש שנים ובגיל 23 נישאתי לבת ירושלמית, ממשפחה חרדית לכל דבר ומאז אני מתגורר בירושלים וכמעט איש אינו יודע על עברי. אני ר"מ בישיבה קטנה ומגדל משפחה חרדית לכל דבר. הילדות שלי, הלא פשוטה, הקשה, הבלתי אפשרית, למעשה בנתה אותי. אני רואה דברים אחרת מכפי שאחרים, יודע עד כמה אני צריך לשמוח שזכיתי להיות בן של הקב"ה, לומד תורה ומקיים מצוותיה ומגדל דורות ישרים מבורכים. מעבר לזה יש לי מסר חשוב, שאותו אני חש צורך עז להעביר לציבור כולו. מהמקום שלי אני רואה בצורה בהירה נקודה מסויימת בחינוך הילדים, והיא החשיבות להלך בדרך טובה, בכל מצב ובכל מחיר. מילדותי נפגשתי מקרוב במאבק איתנים בין היצר הטוב והיצר הרע, שאת שניהם ברא הקב"ה כדי שתהיה לנו בחירה. שיהיה לנו מצד אחד טוב ומצד השני רע — ושנבחר. הבעיה היא שאנשים חושבים שהם יותר חזקים מהיצרים הללו, ושבכוח הם יכולים להכריח אדם לנצח את יצר הרע (או את יצר הטוב ח"ו). הגויים חשבו שאם יתנכלו לנו, יגרשו אותנו, יפגעו בנו, יהרגו אותנו — זה יכופף את היצר הטוב. אך אף בן אנוש לא יכול לכופף את היצר. וברגע שהיתה מלחמה, יצר הטוב התחזק וניצח. ויש כאלה שחושבים שניתן לעשות אותו הדבר עם היצר הרע ֿלפגוע בנער או באדם, להעליב אותו, להשפיל אותו או להכות אותו מכות נמרצות, כדי שהוא יכניע עצת היצר הרע. אבל אז דווקא יצר הרע מתעורר ומתחזק. והאמת שעלינו ללכת רק בדרך הטובה ולחזק את היצר הטוב. לא לנסות להכריח בכוח לנצח את היצר הרע, אלא בטוב לאמץ את היצר הטוב.
מפעם לפעם, העיקר בשמחות, אני נפגש עם אחי. הוא חילוני לחלוטין, אבל לא אנטי דתי ולא מחלל יום כיפור. אנחנו מדברים בידידות ובקרבה, מתווכחים לא פעם על נושאים שעל סדר היום ושנינו יודעים שלא נשכנע זה את זה. יש בינינו הסכמה עתיקת יומין שאותה הייתי רוצה לחלוק עם כולם. שהדרך היחידה להשפיע על הזולת היא הדרך הטובה, והדרך היחידה לגרום לזולת לעשות הפוך מכפי שאתה רוצה היא ללכת בדרך הרעה. מוטק´ה, שניסה לעקור את הדת בדרך רעה, נכשל כישלון חרוץ. גיורא, שלא פגע כי אם חיבק כמו השמש, הצליח במקום שמוטק´ה הרע והאכזר נכשל. אנחנו בגיל שכבר ניתן פחות או יותר להבין לאן הוליכו אותך חייך. אנחנו לא צריכים לדבר על זה, כי הדברים ניכרים לעין. לדוד אחי שני ילדים, אחד מהם רווק ומהשניה יש לו נכד אחד. הוא לא רואה אותם, כי הם גרים בחו"ל, אבל הם שולחים לפעמים תמונות. לי יש תשעה ילדים ששישה מהם נשואים. יש לי בלי עין רעה כמעט עשרים נכדים. אבל מה שחשוב היא הדרך. כשאגיע לגיל 120 שנה, הדרך שלי תמשיך באמצעות ילדי, נכדי והבאים אחריהם. ואילו דוד כבר יודע. כשאין דרך — אין לה לאן להמשיך. מוטק´ה וגיורא אינם בין החיים. מתו מזמן. אני לא אנסה לומר שאני מודה למוטק´ה, או שדוד שונא את גיורא. זה לא עובד כך. נפש אינה אוהבת את מי שהרע לה ואינה שונאת את מי שהיטיב לה. לי קשה למחול למוטק´ה על מה שעולל לי בילדותי, למרות שאני יודע שהתנהגותו, מבלי שידע, שמרה על יהדותי. דוד אוהב ומוקיר את גיורא, למרות שהוא יודע שאהבתו, בלי שהתכוון, הרחיקה את אותו ממקורותיו. זה כואב לחשוב על כך וזה הסיפור האמיתי מאחורי כל מה שסיפרתי. התובנות מכך רחבות מני ים. מבחינה אקטואלית, כולנו כועסים ואפילו כואבים על ההסתה והשנאה מצד הממסד החילוני כנגדנו, ואני דווקא חושב שזה לא כל כך רע. כל עוד הם שונאים אותנו — אין כל סכנה לקיומנו כיהודים חרדיים. ברגע שיחבקו אותנו ויתנו לנו תקציבים ככל שנבקש הסכנה חיה וקיימת. לכן לא כדאי להצטער על השנאה הזו היא מגינה עלינו, כמו שהכפייה של מוטקה´ הגנה עלי. והתובנה העוד יותר חשובה היא להורים שנלחמים בילדיהם, שקצת מתקררים בנושא תפילות וקיום תורה ומצוות. רבותי, לא בכפייה. כשאתם מנסים לכפות בצעקות, או חלילה במכות, תזכרו את מוטק´ה ופשוט תחדלו מכך. ואז תזכרו בגיורא, באיזו דרך הוא הצליח להשפיע ולהפוך את אחי לחילוני גמור, תלמדו ממנו איך מקרבים ילדים, גם עקשנים וקשים ביותר לד´ ותורתו. חום השמש, תזכרו תמיד, משפיע יותר מרוחות וסערות. לטוב ולרע. ובפסח, כשכולם שואלים מדוע מברכים על מרור? הרי הוא מרור? אני מחייך ומברך בכוונה גדולה. כי המרור שהאכיל אותי מוטק´ה, הוא זה שהציל אותי. השאיר אותי שומר תורה ומצוות, ואת אלה שילכו אחרי עד סוף כל הדורות. |