פול גוגן
פול גוגן, 1848 – 1903 בתחילת דרכו כצייר עבד יחד עם האימפרסיוניסטים והרבה לצייר עם פיסארו וסזאן. לאחר ששהה תקופה בעיירה פונט אוון יחד עם ציירים נוספים החל מפתח סגנון אישי העוסק בחיי האיכרים במקום כשהוא דוחה את הנטורליזם האימפרסיוניסטי לטובת משטחי צבע שטוחים וגדולים תחומים בקו מתאר שחור וגישה שהוא כינה אותה סינתטיסטית. על פי גישה זו המושפעת מן ההדפס היפני יש לחפש טכניקות לייצוג המציאות ולא לחיקויה. האמן הסינתטיסטי מתרחק מן המציאות אל זמן ומקום אחר אך לא אל החלום או הפנטזיה כמו הסוראליסטים. המציאות הדמיונית של העולם הפנימי שוות ערך לזו הנראית והאמן מנסה ליצור סינתזה בין שתי המציאויות הללו על ידי מיקומן בחלל ובזמן אחד ועל ידי שימוש באמצעים אמנותיים שאינם מימטיים ומעניקים לסצינה כולה מעמד של שוויון. מאוחר יותר החל גוגן מתעניין בחיי תרבויות פרימיטיביות והרבה לשהות בטהיטי שם גם נפטר. לפני מותו כתב: "רציתי למסד את הזכות להעז לעשות כל דבר…הקהל אינו חייב לי דבר, כיוון שהישגי כצייר היו טובים רק באופן יחסי, אבל הציירים – אלו שנהנים היום מהחופש – הם החייבים לי".
החזון לאחר הדרשה, 1888, שמן על בד איקונוגרפיה: יצירה זו היא הראשונה שבה ניסח גוגן את עיקרי השיטה הסינתטיסטית שלו. היצירה מתארת קבוצה של נשים ברטוניות לבושות בלבוש מסורתי של יום ראשון (כל הנשים הברטוניות בציוריו של גוגן לובשות את הבגדים האלה, למרות שזהו הלבוש המסורתי החגיגי של יום ראשון). משמה של היצירה אפשר ללמוד כי הן יוצאות מן הדרשה של הכומר בכנסייה. הנשים צופות בסצנה המתרחשת בצדה הימני של הקומפוזיציה, ובה יעקב נאבק במלאך. הסיפור המקראי מתאר את המאבק בין יעקב למלאך לאחר "חלום יעקב" (בראשית ל"ב, כ"ד). התיאור הוא אלגוריה למאבק הזהות של יעקב, מאבק שלאחריו הוא מקבל מאלוהים את השם ישראל. המאבק המתואר ביצירה הוא אלגוריה למאבק הזהות של גוגן עצמו כאמן. הסצנה התנ"כית מתרחשת באותה מציאות שבה הנשים חיות, אך לצופה מובן כי מציאות זו אינה חיצונית ואינה מחקה את המציאות, והאדמה נצבעה כולה באדום כדי להעביר את החיזיון כולו אל מציאות אחרת. הסצנה כולה מתרחשת בו-זמנית בדמיונן של הנשים ובמציאות, ומתארת את מבטו של גוגן על המציאות היום-יומית בבריטני, שבה האוכלוסייה הכפרית הייתה דתית מאוד.
קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: גזע אלכסוני של עץ מחלק את הקומפוזיציה. הוא מפריד בין הנשים ובין הדמויות הנאבקות ממש כמו שהוא מפריד בין המציאות הממשית ובין המציאות הדמיונית (בציור הסינתטיסטי המאוחר יותר אין הפרדה כזו). ענף העץ מסמל גם את נהר היבוק שאותו חצה יעקב, ומושפע מההדפס היפני"עץ השזיף הפורח" של הירושיגה.
הטכניקה החדשה של גוגן מושפעת מההדפס היפני בכמה היבטים: שימוש בצורות סגורות התחומות בקו מתאר שחור וברור (רעיון זה שאוב גם מהקלואזוניזם של ימי-הביניים – שיטת העבודה בזכוכיות הצבעונין, שבה מקיפים את חתיכת הזכוכית בפס מתכת שחור, המהדק את הזכוכיות זו לזו), שימוש בצבע לוקלי למילוי הצורות, שימוש בנקודות מבט אלכסוניות ויוצאות דופן ובחלוקת הקומפוזיציה לחפצים קרובים מאוד (הנשים והעץ) ורחוקים כך שהצופה רואה את ההתרחשות "מבעד" לאובייקטים הקרובים (זו גם השפעתו של הצילום, שהשפיע בו-זמנית הן על אירופה והן על יפן) וחיתוך האובייקטים על-ידי גבולות המסגרת.
דיוקן עצמי על רקע ישו הצהוב, 1889, שמן על בד איקונוגרפיה: בתקופה שגוגן צייר יצירה זו הוא חי בבריטני - מקום כפרי, דתי מאוד ופרימיטיבי יחסית לפריז. גוגן חיפש אחר הקסם הפשוט והעממי, ועבר לגור בין בני המקום. שם כאמור פיתח יותר לעומק אא ת הסגנון הקרוי קלואזוניזם או סינתטיזם, שאותו ניסח מוקדם יותר יחד עם חברו אמיל ברנארד (Bernard) בפונט אוון. את הצלב המתואר ביצירה (ומתואר גם ביצירות נוספות של גוגן) ראה גוגן בכנסיית טרמאלו שליד פונט אוון, צלב כפרי ופשוט, שביטא את שאיפתו של גוגן לאמונה פשוטה ועממית. השילוב בין הצלב וישו ובין האמן מרמז על הקבלה של בריאת העולם עם יצירת האמנות, וסבלו של הצלוב עם סבלו של האמן המיוסר.
קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: האמן ניצב במרכז הקומפוזיציה הפתוחה, מביט אל הצופה במבט עז המביע עוצמה ואנוכיות. מאחוריו יצירתו שלו, "ישו הצהוב", אלא שבדיוקן זה הפך גוגן את הכיוון של ציור הצלוב כך שהנשים מוסתרות מאחורי דמותו. היפוך הדמות של ישו גם יוצר סימטריה בקומפוזיציה כיוון שהוא פונה ימינה (ביצירה "ישו הצהוב" הוא פונה שמאלה), כך שהוא יוצר משולש עם הטיה קלה שמאלה של דמותו של גוגן. דמותו של גוגן מושווית ביצירה זו לדמותו של הצלוב הן מבחינה אמנותית - הוא בורא את העולם הפנימי של היצירה, והן מבחינת ההקשר הדתי אל האל - הוא בודד וסובל, כמו ישו. המבט בעיניו של גוגן פונה ישירות אל הצופה במעין התרסה ועמידה על שלו – הסבל והבדידות שלו כאמן אינם מסיטים אותו ממטרתו ומדרכו. פניו של גוגן מביעות נוקשות, המודגשת על-ידי גבנוניות האף וזווית העיניים. מצידו הימני מוצג פסל קרמי של כלי פרימיטיבי. שני צידי היצירה מהווים שתי פנים באישיותו של גוגן – המשיכה לפרימיטיבי והתרבות המערבית שבה הוא חי באותה תקופה.
מנין באנו, מי אנחנו, ולאן אנו הולכים, 1897, שמן על בד איקונוגרפיה: כאמור, גוגן חזר מטהיטי לפריז ב-1893, וב-1895 נסע לטהיטי בפעם השנייה. אבל הקולוניאליזם הצרפתי שחדר לשם הבריח אותו אל האי הפרימיטיבי היבא-הואה. בגלל חובות כספיים גואים ובריאות רופפת החליט גוגן להתאבד. לפני הניסיון הבלתי מוצלח של ההתאבדות הוא צייר במשך חודש שלם את היצירה הזו. גוגן סירב לספק משמעות לאלגוריה שלו, וכתב: "החלום שלי הוא בלתי ניתן לנגיעה, אין לו פירוש אלגורי, כפי שמלארמה אמר: זהו שיר מוזיקלי שאינו צריך תווים". למרות זאת ניתן לייחס ליצירה כמה פירושים: החיים והעל-טבעי הנפגשים בתוך חיי השבטים הפרימיטיבים (רעיון סינתטיסטי); צורות הים הרגועות וצמיחת הג'ונגל התאוותנית והפרועה האופפים את חיי השבטים. ביצירה גוגן משלב דימויים מעולמו הקודם, המערבי, ומהתרבות הפולינזית שבה הוא חי, וכמעט לא ניתן להפריד ביניהם. הדימויים מתקשרים גם לדימויים נוצריים, כגון האם והילד, המייצגים את מריה וישו התינוק, וגם לדימויים אליליים מקומיים. היצירה היא גם אלגוריה המציגה את מעגל החיים בזמן וגם הרהור פילוסופי על מהות החיים ועל החיים שלאחר המוות, נושא שהעסיק סימבוליסטים רבים. היצירה מתארת את קשת הפעילויות של חיי האדם כולם, מלידה ועד מוות.
קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: היצירה מציגה קומפוזיציה מאוזנת המחולקת לשלוש קבוצות הממוקמות בג'ונגל וים ברקע. במרכז מתוארת חווה הפולינזית, דמות הלקוחה מיצירה של בוטיצ'לי בשם "אלגוריית האביב". הדמות קוטפת תפוח מענפי העץ שמעליה. משני צדדיה דמויות נשים וילדים מקומיים המייצגים את כל טווח הגילים של האדם – מינקות ועד מוות. מאחור מוצג פסל אלילי זוהר, שתי דמויות ורודות הולכות ודמות נוספת המסתכלת אחריהן בהשתוממות משתי אלו המעיזות לחשוב על גורלן. התינוק השוכב על הדשא מסמל את צידם האחד של החיים – הלידה, והזקנה בצידה השני של היצירה מסמלת את צידם האחר – המוות. בין שני הקצוות האלו פרוש עולם המבוגרים, הנע בין פחדים ובין תענוג והתמזגות עם הטבע. משמעות היצירה אינה חד-משמעית, וגוגן תיאר בה את החיים עצמם כמסתורין לא מפוענח. הצבעוניות כוללת צבעים קרים – כחלחל וסגלגל, המנוגדים לצהוב החם. הנחת הצבעים הרכה והדיפוזיה שבה הם מתמזגים מעניקים לכל הסצנה תחושה חלומית וסמלית.
לקריאה נוספת: מאמר על העירום בציוריו של גוגן |
