אוי, פסח…. כמה שאני אכלתי!

ניסיתי לחשוב ולהיזכר מתי אי פעם קמתי משולחן הסדר ללא כאב בטן. לא הצלחתי.

השנה, ניסיתי באופן ממש מודע לאכול מעט, ואכן עמדתי במילתי. אכלתי כמות של ארוחה רגילה.. ואז עוד אחת. ועוד חתיכת עוגה פצפונת, ועוד 2-3 חטיפים, וסטייק. איך אפשר להפסיק לאכול כשכל השפע הזה מונח לפניך על השולחן?

למחרת עשינו את החג כהלכתו עם מנגל וכמות בשר אינסופית. ושוב הזלילה הזאת.

אחרי הצהרים הרגשתי שהבטן שלי מתפרקת. כבר סיפקתי לעצמי תירוצים בכמות מסחרית על למה לא כדאי לרוץ הערב. ממחר אני חוזר לשגרה!

אז זהו, שלא. למרות שאני עצמי מטיף כל הזמן לפעול מיידית, ולא לדחות למחר שום דבר שקשור בפעילות גופנית, חטאתי ופשעתי. בשני פשעים, למען האמת, כשהגרוע מביניהם הוא ההאשמה העצמית. על הזלילה אני עוד יכול לסלוח. כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מכים על חטא וקוראים לעצמנו בשמות גנאי נוראיים על פשעים קטנים?

בתור שמן לשעבר, אני מכיר את המדרון הזה: חטאתי. אני חלש, אין סיכוי להצליח לרדת במשקל. אין טעם להמשיך לשמור… יאללה, למקרר! משם הדרך קצרה להידרדרות כוללת.

למזלי, לפנות ערב קיבלתי סמס מחבר: "בא לך לרוץ הערב?". אני מניח שזו דרכו של היקום להציל אותך מעצמך. כשיצאנו לרוץ הרגשתי את כל הסטייקים מהצהריים מזכירים לי את קיומם. רצנו לאט, מקללים ועייפים.

הערב אצא לרוץ שוב, הפעם קליל יותר, ואזכור כמה קשה לשרוף כל קלוריית חינם שאכלתי. 900 קלוריות אני שורף בשעה של ריצה. שהן 2 חתיכות עוגה ועוד איזה 3 שורות מהשוקולד שעל השולחן (טוב, זה מתבקש, תסלחו לי:  אחד אלוהינו שבשמים ובאההרץ). 

האשמה עצמית לא מביאה אותנו לשום מקום. רק מקטינה אותנו בעיני עצמנו. בואו ניתן לעצמנו מתנה לחג ונוותר עליה. ורק כדי להיות בטוח, אני אלך לרוץ עם חברים הערב, כדי לא להתפתות לכורסא ולשאריות מאתמול.

פסח שמח!

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק