סיפרתי לו שכתבתי עליו בקפה. הוא נשמע קצת מסויג. פתאום כל האופי שלו מוצג על גבי מסכים אינסופיים של מכריו ושל אלו שעדיין לא הספיק להכיר. הסברתי שזו רק התפיסה שלי ולא האופי כולו. ואמרתי שידעתי מראש שלא יהיה לו נוח עם זה כי הוא בנאדם דיסקרטי. אמרתי לו שאמרתי לו כדי שידע ולא יופתע. הוא קרא. היה לו קשה עם הכתוב, אבל הוא הסכים איתי שהצגתי אותו בצורה הוגנת- שסופר כפי שקרה. לפחות בערך. אמרתי לו שאני לא בעניני דמוניזציה. הוא יודע. הוא מכיר אותי. רק רציתי לשפוך את הלב לא להפליל. הסכמתי איתו שיש בעייתיות עם זה שהבלוג שלי לא אנונימי. ממש ניגוד אינטרסים. אמרתי לו שלא אכתוב עליו כי מה שיש ביננו יכול להשאר ביננו.

אז אל תופתעו אם לא תשמעו עליו דברים טובים או רעים. או בכלל.

כך הוא רוצה, והאמת, שאם זה היה הפוך גם לי לא היה נוח בכלל.

או שכן,

כי אני אוהבת את החשיפה. רוצה שיתעסקו בי.

אבל הוא לא.

הוא רוצה לבחור למי לספר מה. ולפעמים הוא לא בוחר.

אני שמחה שהוא לא רוצה שאכתוב עליו.

החשאיות שלו מדליקה אותי.

חוץ מזה- אין לי שום כוונה לשלוח אותו לגליוטינה.

הוא הגבר שאני אוהבת.