אר-נובו, קרי, האמנות החדשה, הוא זרם באומנות שהתפתח באירופה ובארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-19. מאפייניו של הזרם הוא המוטיבים השאובים מאלמנטים של עולם החי והצומח בשילוב הגוף הנשי. האר-נובו אינו זרם באמנות הפלסטית בלבד (פיסול-ציור-אדריכלות), אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה גם בתחומי העיצוב, האופנה, הצורפות, הריהוט ועוד.

סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר.

מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה".

את ההשפעה לסגנון זה שאבו האמנים (מלבד ממוטיבים של צמחיה והגוף הנשי) גם מהאמנות היפנית שניתן למצוא בה משטחים חלקים, ציור עם כיתוב, היעדר אור-צל, חוסר סימטריה, עיטוריות, השטחה וטיפוגרפיה. השפעה נוספת היא אמנות ה"ארטס אנד קראפטס".

מעצבים מזוהים עם הסגנון:

ויקטור הורטה (בלגיה),

הקטור גימאר (צרפת),

רנה לליק (צרפת), לתמונות לחץ כאן

אנטוניו גאודי (ספרד), ראה בהמשך

צ'ארלס רני מקינטוש (סקוטלנד), ראה גם כאן

כסאות

טופוגרפיה

גוסטב אנדל (גרמניה ואוסטריה),

לואיס קומפורט טיפאני (ארה"ב),

אוברי בירדסלי (אנגליה),

גוסטב קלימט (אוסטריה), ראה בהמשך

אלפונס מוכה (צ'כיה),

אמיל גלה (צרפת)

אפרים משה ליליין (גרמניה וישראל). וגם כאן

אנרי טולוז לוטרק

במולן רוז', 1892-5 שמן על בד

למרות שהישגיו הידועים של לוטרק הם בעיקר בתחום הליתוגרפיות, הוא צייר, בעיקר לקראת סוף חייו, כמה ציורי שמן העוסקים בחי הלילה של פריז. ביצירה זו מתוארת קבוצה של נשים וגברים יושבים סביב שולחן במולן רוז'. מימין דמות תיאטרלית המוארת באור ירוק, וברקע דמות המזוהה עם הרקדנית "לה ג'ולו", מסדרת את שיערה ומשוחחת עם אישה לא מזוהה,  כשלפניהן עוברים שני גברים בעלי מראה מוזר – הדוקטור הגבוה והרזה גבריאל טאפי דה סליראן (Gabriel Tapie de Celeyran) ואחיינו הגמד, טולוז לוטרק עצמו.

קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: הקומפוזיציה פתוחה וחותכת את הדמויות והמראה באופן בוטה. במיוחד בולט החיתוך בדמות התיאטרלית שמצד ימין, הנראית כאילו חולפת על פני הצייר. זווית הראייה אלכסונית, ונראית מעט מעוותת בגלל הרמת המשטח של השולחן, הנחתך על-ידי הצד השמאלי והתחתון של הבד.

הדמויות במרכז מוצגות כבני המעמד הבורגני ולבושות בבגדי התקופה האופייניים, אם כי פניהן צבועות בירקרק חולני ותיאטרלי, המגיע להקצנה בדמות מימין ובתווי הפנים של הגברים, המזכירים את אלו של לוטרק עצמו. הקומפוזיציה בוערת בצבעי ירוק וכתום, ומאורגנת על ציר אלכסוני בסגנון המושפע מדגה. אווירת היצירה מוזרה, ונראית קרקסית ופנטסטית.

הדמויות מתוארות בקווים מפותלים בסגנון הארט נובו , ועם זאת הן בעלות איכות מסיבית וכבדה. 

הרקע האחורי מטושטש ונראה כמעט מופשט. נראה כאילו אלו מראות, המשקפות במטושטש את המנורות והדמויות בתוך האולם. הדמות של "לה ג'ולו" והדמות הגברית היושבת מצד ימין משתקפות במראה.   

יוגנדסטיל

יוגנדסטיל, או יוגנדשטיל (סגנון הנעורים), הוא הכינוי לסגנון אמנותי, בעיקר בתחומי האדריכלות והאמנות הדקורטיבית,  שהיה נפוץ בגרמניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היוגנדסטיל היה חלק מתנועת האר נובו והתקיים במקביל לסגנון הזסציון שנפוץ בשנים אלה באוסטריה וסגנון ה"ליברטי" שנפוץ באנגליה. הוא נקרא כך על שם כתב העת הגרמני "יוגנד", שהתפרסמו בו איורים רבים בסגנון זה.

זצסיון

תנועה של אמנים בתחומי האמנות, האדריכלות והמוזיקה השייכת לתנועת האר נובו אשר נוצרה בשנת 1897 בעיר וינה.

לקבוצה לא היה סגנון צורני אחיד אלה שאיפה משותפת ליצור אמנות המנותקת מן העבר הקלאסי ומן האקדמיה האוסטרית לאמנות. נשיאה הראשון של הקבוצה, אשר מנתה 19 אמנים אוסטרים וזרים, היה גוסטב קלימט. בשנת 1897 הוקם בווינה 'בית הזצסיון', בתכנונו של האדריכל ג'וזף מריה אלבריך (Joseph Maria Olbrich). על הבניין חרוטה הכתובת: "לכל עידן האמנות שלו ולאומנות את חירותה". בתוך הבניין יצר גוסטב קלימט עבודות עמוסות במוטיבים קישוטיים, גאומטריים וצמחיים.

שלושה מרכזים חשובים היו במינכן, ברלין (בראשותו של מקס ליברמן) ובוינה (בראשותו של גוסטב קלימט). ברחבי גרמניה ואוסטריה התקיימו קבוצות נוספות. האמנים הנמנים עם קבוצת "הגשר", הקבוצה הראשונה של האקספרסיוניזם הגרמני (ועליה נדון בהמשך, ש.) לא התקבלו לזצסיון הברלינאי, ובשנת 1910 הם הקימו את ה"זצסיון החדש".

גוסטב קלימט

לקריאה נוספת:

מאמר על המיניות ביצירותיו

מודרניזם קטלאני / מודרניסטה

הוא הווריאציה הקטלאנית של הסגנון באדריכלות ובאמנות פלסטית שמרכזו בספרד. הריכוז הגדול ביותר של מבנים בסגנון זה נמצא ברובע אישמפלה בברצלונה. החוקרים אינם תמימי דעים ביחס לתאריכי תחילת הסגנון וסופו, אולם רובם מסכימים לכך שצמח בשנות ה-80 של המאה ה-19 וגווע לפני 1930. הכל מציינים את התערוכה העולמית של ברצלונה בשנת 1888 כאירוע שהזניק את הסגנון לתודעה הבינלאומית.

מאפייני הסגנון

הסגנון שואב את השראתו מן הצומח ושם דגש על קווים טבעיים ומעוגלים, על צבעוניות רבה ועל חומרים פשוטים ומקומיים. בחלק מן החומרים נעשה שימוש לא שגרתי, כגון בנייה עירונית אלגנטית בלבנים אדומות שיועדו למבני תעשייה או ציפוי בקרמיקה צבעונית מזוגגת. כמו כן, נעשה שימוש ברשתות ברזל ופלדה מצופות בטון, עץ, זכוכית צבעונית ונחושת לצורך עיצוב וקישוט.

תקופת השקט הפוליטי היחסי שכונתה "אל טורנו פסיפקו" הביאה לשגשוגו המהיר של מעמד הבורגנות העשירה, במיוחד בברצלונה. עובדה זו, יחד עם המגרשים הגדולים שנוצרו כתוצאה מתכנון רובע אישמפלה, סיפקו עבודה בקנה מידה גדול לאדריכלים. גם עיצוב הפנים הושפע מהסגנון, שנתן אותותיו בעיצוב המדרגות, המעקות, קישוט התקרות ואף הרהיטים.

אנטוניו גאודי

קאזה (בית) מילה

גאודי הקים את המבנה בסגנונו האופייני, תוך שימוש בקווים גיאומטריים פשוטים, והמאפיין העיקרי של הבית הוא שאין בו קווים ישרים. המבנה המתעקל מזכיר גלי ים או דיונת חול,  והוא נישא לגובה שש קומות ומקיף שתי חצרות פנימיות – האחת עגולה והאחרת אליפטית. כל חזיתו של המבנה עשויה אבן גיר למעט חלקה העליון, המשלב אריחים לבנים היוצרים דימוי של הר מושלג. על הגג פתחים גדולים המהווים את מוצאם של גרמי המדרגות המובילים אליו, והם מעוטרים בפיסות אבנים בצורת צלבים הפונים לארבעה כיוונים. הארובות מצופות באריחי קרמיקה, והן מזכירות ראשי לוחמים חבושי קסדות. הגג נתמך בשורה של קשתות פרבוליות.

מבט מהרחוב

מבט מתוך המרפסת העגולה

מבט מבפנים

עיצוב מעקה

עיצוב תקרה

חדר המדרגות

אלמנטים פיסוליים על גג הבניין

מעקות הברזל במרפסות מזכירות צמחים מטפסים בינות לסלעים או אצות-ים. בחזית שער גדול ועל המשקוף שמעליו רשום המשפט הראשון מתפילת אווה מריה:

"Ave Maria gratia plena, Dominus tecum" ("הו, מריה מלאת החסד, אדוני עִמך"). גאודי תיכנן להעניק לחזית משמעות דתית עמוקה ולהציב בה פסלים בגובה ארבעה מטרים של הבתולה והמלאכים גבריאל ומיכאל משני צדדיה, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל. העיטורים הפנימיים מחקים סביבה ימית וכוללים תקרות המעוצבות כך שיזכירו את גלי הים, ועיטורים בדמות תמנונים, קונכיות וצמחייה ימית.

"הבית המשוגע" אשר ברחוב הירקון בתל אביב, מושפע מסגנון זה באופן ישיר.

לקריאה נוספת:

מאמר על אלמנט המים והגלים בעבודותיו של גאודי

גן הפסלים