.

סודות מהחדר, (בחדרי חדרים)

על הגבול בין רצון הקהל להציץ ורצון האמן לחשוף:

"...צוהר אל הרגעים והשעות בהן היה ספון בחדר.מאחורי קלעי הקודש.

בפינה עומד שולחן עליו  מונחים  הכתבים ומעל הכל  מרחפת תחושת הסודיות והחשאיות.

רק מתי מעט, יחידי סגולה, שמעו פה ושם שברי מידע ו'ניצוצות' מדברים שדיבר או עשה בקודש פנימה..."

מתוך רשמיו של מבקר בחדרו של האדמו"ר מליובאוויטש,

ההכרעה מיהו סוטה ומיהו קונפורמי מקורה בשיפוט הערכי. יצר הקיום ותחושת המחויבות הם אשר מחייבים את הפרט להישמע לנורמות, אבל לא בחדרי חדרים,  בחדר הפרטי ,מקום בו אני האדון ואני המשרת, המקום בו קירות מדברים, המקום בו הסודות גלויים, מקום בו הזמן מאבד משמעות, הפינה בה אסור הופך למותר, המקום בו בושה לא קיימת.

הפינה בצידה האפל של הנפש, מקום בו מותר להיות השליט או העבד, המקום בו חולי הופך לבריאות, בה מרתיע הופך למושך.

הפינה בה יוצא האור ומתגלה האדם בטובו במעשו, בעיסוקו ובמחשבתו.

המעבדה החושית הפרטית, שבה מתקיימת החוויה הקיומית במימד אחר.

את הפינה הזאת בקשנו להציג: טקסי דת ורוח, טקסי גוף, מחשבות על ארוס ותנטוס, (אהבה והרס), איד ,(אני היצרי הבסיסי), נטול אגו או אגו נטול איד, אובדן השכל בין היצר והתאווה.

מתוך הפינה הסודית והפרטית הזאת בקשנו ליצור ולהביא לידי ביטוי העדפות הנתפסות כחריגות, ניואנס "לא כשר", פנטזיות, אמונות ומחשבות קדושה,  שבפינה הפרטית והאישית הופכות לעיתים לצורך קיומי שבא לידי ביטוי  הלכה למעשה ולפעמים נשאר בגדר פנטזיה.

יתכן שתתעורר תהייה:

 מה נחשב לפרטי בעיני האמן ? היכן הגבול בין  בין מציצנות לאמנות? האם יש גבול כזה? מהי המציאות ומה מודל המציאות? היכן אני מזהה את עצמי בתוך היצירה,  בצוהר שנפתח בפניי?
עד כמה אני מוכן להתמודד עם הפער בין מה שנתפס כמקובל ונורמטיבי למי שאני באמת?

ותמיד קיימת האפשרות לאמן להשאיר לצופה לתהות בעצמו מה אמיתי ומה פנטזייה.

 *גרפיקה:קרן מורג