היא לחוצה. כן, לחוצה כזו, הכל מכווץ, הבטן מתהפכת והמצות, והסדר שרק היה. עוד מעט מתחילה אצלה התקופה הלחוצה בעבודה, מה שאומר שהיא הולכת לנבוח על טייסים אצלה במשרד לפחות עוד שעה אחת ביום. אני? אני רק מת לסיגריה. מסתכל על המרפסת המטונפת שלי ונזכר איך פעם הייתי. לא לחוץ, עם מנוי לחדר כושר ועם הסיגרייה שאחרי. מצד אחד אני מובטל כבר לא מעט זמן  מצד שני? הסידורים, מלא סידורים. תלך, תביא, בוא איתי, אל תבוא איתי, תמות, תחייה, תגיד משהו, תסתום, כן ללכת לסופר או סתם קפה עם דיאט קולה. כן מרוצה, לא מרוצה, עם חריף או בלי. רוצה שאציל אותה מהמפלצת הזו של הלחץ. אני רק תוהה עם לחץ זה מוטיב יהודי או שמא סתם מדובר בעוד מנטרה בלתי נסבלת בעליל אצל כלות עיין ערך – המיועדת שלי.

אם אני עושה לה מצפון? ברור! תופס ת'פוזה של הנעלב, הולך לפינה שלי במסדרון, זרקו לי שם איזו שמיכה בלויה, מקפל את הזנב והרגליים ומתחיל ליילל. דווקא זה מסתדר לא רע עם האלרגיה, האוגמנטין והרחמים העצמיים. וזהו התמצות העיקרי במשפט אחד של חתן מיועד – סיבוב שני אל תטעו לרגע. לחץ? לחץ זה של בחורות. הלחץ היחידי שיש לגבר מתנקז אל עבר האם הקבוצה שלו בגמר ורק שלא ייגמרו הבירות. כבר לא כותב כמו פעם. כל זוגיות והדמי כיס שלה. לפחות עבר הלחץ של הסדר והתפוחי אדמה. אחרי החג צריך עוד לסגור את הסיפור ברבנות, מחכה לנו איזו 'שיחת סיכום' עם כבוד הרב, ואז לרוץ לקנות טבעת כי אם אפשר לדחות הכל לרגע האחרון הרי זה משובח.

עוד שבועיים מפגש פסגה ראשון של שתי המשפחות. לחץ? שלשולים הקאות, הבא בתור ושיהיה שקט במסדרון! הטירונות של החתונה. שאלות ברומו של עולם איפה לערוך את זה, כמה, למה, עם או בלי ילדים, מי יביא מה ולמה אני לא מחליט על שום דבר בעצמי, ואוי מה נעשה, לא נעים לי, מה כולם יגידו נו תחליט כבר! אז החלטתי לבסוף – מה, זה מה שאתה מחליט?! לפעמים אני צריך לתת את המבט הקשוח שלי ואז אסור להתקרב וגם לא לגעת. מסיבת אירוסין אם תרצו לקרוא לילד בשמו. החלק הכי קשה לגבר בחתונה הוא האירוסין. מצד אחד אני לא מבין למה, מצד שני אני באמת לא מבין למה. אמרו לי תבחר מתנה, סחבק מת על מתנות באמת. התלבטתי בין מקדחה, מברגה, הדום לרגליים מאיקאה או שעון. לקח לי מלא זמן להחליט, לבסוף, מסיבות שאינן תלויות בי בחרתי בשעון. מה, תמיד קונים שעון לחתן לא? יש לי רק בעייה אחת עם שעונים – אני לא קורא מחוגים. תמיד זה מתבלבל לי מה השניות, הדקות מי המחוג הגדול ומה זה כרונוגרף בכלל. עשיתי דוקטורט על שעונים. בסוף החלטתי ללכת על הזן הדיגיטלי.

אז הלכנו לראות שעונים. וכל המרבה הרי זה משובח לא? סאגת השעון הפכה בין רגע למסובכות שבפרשות האירוסין ומהמורכבות שאנוכי ידע מעודו, ובהיותו שכזה, אם יש גן עדן של שעונים אל תקחו אותי לשם. פעם שעון היה מראה את השעה וזהו. גילוי נאות: על קונספט השעון ויתרתי עת כניסת העידון הסלולרי לחיי, אבל עכשיו צריך, נו לא נעים וזה. היום שעון זה לא סתם שעון. זה שעון, זה מצפן, זה ברומטר, זה מד זווית, זה ג'י פי אס, זה מד טמפרוטורה, זה סולארי, זה מד דופק (יד ראשונה מרופא?) זה מד לחץ דם (לא עלינו) וזה עוד מיליון פונקציות שרק אלוהים יודע למה אחד שכבר עשרים שנה בלי שעון, פתאום לא יבין איך הוא לא הסתדר עם הפלא הדיגיטלי הזה עד עצם היום הזה. שיו שכחתי, זה גם עמיד במים ואפשר גם להתקלח איתו וגם לישון איתו ולאו דווקא בסדר הזה. אם הלכנו לראות שעון? אם הלכנו רק פעם אחת? אז ראיתי כמה, ועוד כמה, ועוד ועוד כמה – מה השעה בכלל? כמעט סגרתי על איזה אחד, פתאום חבר שלי מתקשר – למה את הדגם הזה?!

תקשיב לחברים הנשואים שלך – לרוב הם יודעים על מה הם מדברים. המליץ על איזה שעון אחר, חברה אחרת, אירופאי – מה לא תיקח? תיקח תיקח. וואלה שעון מדליק. כמה עשרות טלפונים ולוגיסטיקת מרגלים קלה, בסוף התחקינו ואפילו התחכינו אחר עקבות השעון. אמרו לנו מהשעונים שהיום השעון נמצא פה ומחר הוא יהיה שם. תבואו ביום ראשון, מכירים? מכירים מכירים. לחץ. יום ראשון ושמנו פעמינו אל עבר החנות בתל אביב. אה, ותגיד שדודי שלח אותך. ברור. הגענו לחנות והחום, והלחץ, והרשימת מוזמנים לחתונה. היו נחמדים בחנות. יש את המוכר שמציע כוס מים, את המוכר הטכונולוג הזה שמכיר כל שעון ואת דודה שלו גם, את המוכר ששוב פעם מציע מים ואת המוכר שהלך לחפש את הדגם במחסן. אכן חווית שעון שכיחה למדיי. פייר, הלכתי על השעון הדיגיטלי הכי יפה, עזבו אותי מברומטר – מה זה בכלל? העיקר דיגיטלי, העיקר יפה והעיקר שיגיע במשלוח המיוחד באונייה עד למסיבת האירוסין. עכשיו יהיה לי גם אייפון וגם שעון. 

למיועדת קונים עגילים. שעון היא לא רוצה, נו שיהיה עגילים. בטח תרצה שאבוא איתה ועם הוריי לבחור. אני חייב לסדר לעצמי ראיון עבודה, העגילים זה במדף מעל השעונים ויש רק איזה מיליון. כן, קשה לה להחליט כפרה עליה עם כל הלחץ. העיקר שלי יש את השעון שלי, גם ככה אני יותר חשוב ונרקסיסט וחושב רק על עצמי. מה יש שתפתח בלוג בעצמה ותכתוב על העגילים שלה, עם כל הכבוד אני לא אלטון ג'ון. העיקר שנהיה מופתעים בערב האירוסין שלנו עם הדג מלוח והגבינות. דווקא לפני איזה שבוע התייחדתי מחדש עם העגיל שלי. זה הולך טוב העגיל עם הבטלה. בעצם אם לא אבוא איתה לבחור עגילים אני שוב פותח חזית עם כלה לחוצה במיוחד. איפה שמתי את הסניקרס שלי? ככל שהשורות נכתבות אני מבין שהלך עליי – ביג טיים. ועוד לא דיברתי בכלל על המחותנים של שנינו.

סך הכל ומבלי לקפח אף אחד, באמת מדובר בארוע אינטימי וקטן. בתוכנית העבודה היה מדובר רק על משפחה גרעינית, קומץ חברים וסטייקים עתירי כולסטרול. תשכחו מזה! אין דבר כזה חתונה אינטימית של משפחה גרעינית וקומץ חברים, זה לא קיים וזה לא יכול להתקיים. תאוריית האילוצים מדברת על יום הדין, אין ברירה. אמא שלי שתחייה, אומרת שפשוט אי אפשר שלא נזמין את אלה – הם כמו משפחה בשבילה. לרוב אני מצליח לשייך את השם לפרצוף, ובדיוק בשיעור הזה על משפחה אורגנית בבצפר כנראה שלא באמת הייתי. כן ויש ספיחים. מה, לא נזמין את המחותנים שלנו? וואט זה פאק איז מחותנים או שזה בכלל חותנים?! ועד שבכלל הבנתי מה זה גיס. יכול להיות שחותנים זה כמו ביריות אבל רק של גברים ומחותנים זה רק במשפחה שלי? בתור גבר לא מאוד חכם אמרתי שלא נראה לי שיש בעייה, ואם זה עונה על ההגדרה של משפחה אורגנית, קומץ חברים והרבה אלכוהול זה בסדר. מה קרה לתגידו לי איפה להיות ובאיזו שעה? נסחפתי, ברגע של חולשה. ביג מיסטייק!

מכאן אנו צוללים ישר מתאוריית האילוצים לתורת הקוואנטים ושמישהו יעלים אותי כבר, כי בסך הכל ניסיתי להיות נחמד וסיפרתי למיודעת שאולי נוסיף עוד ארבעה מקומות. תורת הקוואנטים לא באמת עובדת ומי שיגיד לכם שכן הוא שרלטן הוליוודי מצוי. בשתי מילים? הלך עליי. תורת ההתחנפות אולי? שתוק, לך למסדרון לא מדברת איתך עכשיו שנה. אני חוזר למוד של החתן המטומטם, זהו אני לא מתערב. לא מעניין אותי מחותנים, דודים, דודות, מה יגידו כולם ואם כן או לא יהיה רבע עוף. אני, יש לי שעון יפה עם רצועה מעור. תורת ההעלבויות תמיד עובדת, וזה ברור כי אני פיתחתי אותה, ובדיוק בהמתנה לרשום על זה פטנט.

מסתמן שנצלח את הערבוב של שתי המשפחות, התמהיל הגנטי בזה הערב מרתק בעיני, הפעם היריעה אכן קצרה מלהכיל. זה לא אומר שלא יהיו עוד עשרות טלפונים של מה להכין, ואיזה יין, ומי יביא מה ולמי הכל יישפך באוטו. טררם גדול מאוד לחתונה שמתיימרת להיות פצפונת – יהודים, לך תבין. לא יותר פשוט לעשות הכל באיזו כנסייה עם כומר ובופה בווגאס? הגויים מתארסים למשך איזה כמה שנים טובות עד לחתונה, טוב לפחות חלק מהם. כל אחד והמודל שלו. אני תנו לי סיגרייה ושוט קטן של וויסקי – באמת אנ'לא מבקש הרבה.

עוד שבועיים הערב הזה של האירוסין ועוד חודש וחצי החתונה. אממם. יש את הפינישים הקטנים של לפני כדוגמת לקנות טבעת, לשכור חופה, לשלוח מיילים לכולם, אולי עדיף בסמס בדיוק כמו שעשיתי בערב החג האחרון, לסגור עם האחיין שלי על המוסיקה, לקנות לי תחתונים וגרביים חדשים. עכשיו רק נשאר לדאוג. תדאג שהכל ידפוק, שלא יהיו עניינים של הרגע האחרון. לדאוג ולדאוג ולדאוג. יהודי טוב זה יהודי דואג. כמה,כמה לרשום בכתובה? מי לחוץ? אני?! פחחחחח!

כן גם שמלה קנינו ביחד. באלוהים זה היה קצר למעט איזה אירוע אלים במיוחד. שבוע שעבר, באמצע מחלה קשה שלי עוד שרק התחלתי עם האוגמנטין, גררה אותי לקנות שמלה. לאלה מכם שתוהים אם זה רעיון טוב ללכת עם המיועדת לבחור שמלה, מעבר לאמונות התפלות הכרוכות בכך, אז חטאנו כאן – מודה. אם זו היתה טעות איומה? תלוי אם מסתכלים על זה מתוך או מבחוץ לתא המדידה. טיפ קטן? לעולם, אבל לעולם לא ללכת למדוד שמלת כלה כשאת נועלת מגפיים. סיפור שהיה כך היה. "נו, בואי נלך הביתה אני לא מרגיש טוב" משפט שגרתי שלי לילות כימים. חרשנו איזה שלושים ושבע חנויות ושש מאות שלושים שמלות, רק שמונה שעות לא באמת טרגדיה. בסוף ראתה שמלה יפה כזו, הלכה למדוד. מזל מצאתי כיסא, קצת לשבת. אני מ'כפת לי עם האנגרי בירדס באייפון, חולה וטוב לי. פתאום יוצאת חצי בוכה אבל יותר צוחקת. "מה צמח לך על המצח?" אני שואל בפליאה, בתרגום חופשי זה משהו כמו – מה כבר עשית? המיודעת מגולגלת בצחוק של עצמה, סיפרה שכאשר רכנה בכדי לחלוץ לעצמה את המגף, איכשהו הצליחה לתקוע לעצמה בחוזקה את העקב של המגף במצח. אמרתי לכם לחוצה, כל אחד והכישרון שלו, העיקר שהשמלה מהממת, והיא מהממת.

איך מוניקה סקס כתבו פעם? אולי נמצא איזה נושא לכתיבה, נמצא עבודה. חרדות של לפני חתונה קוראים לזה? אם לפני שנה היו אומרים לי שתוך חצי שנה אני אכיר את המיועדת שלי ועוד אתחתן איתה רק אחרי חצי שנה? יש מצב שהייתי מאמין לכם. אז שמישהו יסביר לי מה ההבדל? חותנים או מחותנים? עזבו לא משנה. ובכלל, מישהו יודע איפה קונים עגילים לכלות? ואם אפשר רק שיהיה שם כיסא.

חג שמח,

עמית