אני זוכרת את הרגע המדויק שבו החלטתי שאני רוצה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל אביב. אני ובעלי דאז היינו בני עשרים וארבע והגענו ליום כיף בתל אביב. הוא רצה לקנות גיטרה חדשה, או לתקן את הישנה, אני כבר לא זוכרת, ואני סתם רציתי להסתובב קצת בחנויות. זה היה ביג דיל בשבילנו, כי שיא הבילויים שלנו היו בדרך כלל נסיעות לקרית שמונה וקניית פיצה ליד התחנה המרכזית. כמה ימים לפני הנסיעה עשיתי בירור נרחב בדפי זהב לגבי חנויות לגיטרות - למי שלא מכיר, דפי זהב זה הגוגל של הזקנים - ומצאתי שתיים: אחת באבן גבירול והשנייה במלך קינג ג'ורג'. רשמתי את הכתובות של שתיהן על פתק שגנבתי מהמפעל, התעוררנו ברבע לפנות בוקר, עלינו להסעה, הגענו בשמונה לתל אביב, חיכינו שעתיים שייפתחו כל החנויות (משוגעים העירונים האלה, ישנים עד תשע בצהריים) והלכנו לחנות באבן גבירול. אחרי שתי דקות גם יצאנו ממנה, כי היו בה רק פסנתרים. שקרנים הדפי זהב האלה. ואז, כשחצינו את שדרות חן, עלינו במסריק והמשכנו לכיוון הסנטר, טיפה אחרי המלך שלמה, איפה שיש קיוסק, מטר לפני רחוב בר גיורא, זה הכה בי, ופשוט ידעתי. לשניה אחת עצרתי והסתכלתי סביבי, על הבניינים הישנים ותריסיהם המאובקים, על הרחובות שטופי הגשם שמנמנמים בשמש של בוקר מאוחר, על האוטובוסים הנושפים והחנות של השטיחים, והסתובבתי לסיימון ואמרתי לו, תגיד, אולי נעבור לפה?
והוא אמר, לא.
ואני זוכרת גם את הרגע המדויק שבו הודעתי לו שאני עוזבת. שנה וחצי חלפה מאז. ישבנו על הספה בסלון שלנו. זה היה בצהריים. דיברנו בשקט. ואז נסעתי לחפש דירה. ישנתי אצל כמה חברות שהיו פעם בגרעין, הייתה להן דירה שכורה בבן גוריון, ממש על פינת דיזינגוף. הצליחו להשיג לי את המד"ס באמא של הפרוטקציות והרמתי טלפונים. הדירה הראשונה שראיתי הייתה ברחוב ארלוזורוב, ממש על הכביש הראשי. הדייר היה גם בעל הבית, שניסה לשכנע אותי שאקבל הנחה אם אנקה את הדירה פעם בשבוע. בדירה השנייה היו שני בחורים עם מקרר מלא במטעמים, אבל אסור היה להניח את הכוס על המפה, אלא להזיזה ולהניח על השולחן. הדירה השלישית הייתה מרתף בדיזינגוף שש, ממש ליד הבימה. תל אביב פינת תל אביב. קיבלתי חדר גדול, יציאה למרפסת, שותף חנון. בשבת לקחנו, אחותי ואני, את הטרנספורמר של המטע, ארזנו מיטה, כורסא, טלוויזיה, שולחן, מחשב וכמה בגדים, וזהו. עזבתי. אני זוכרת איך היא נעלבה אחרי שסידרנו את הדירה החדשה שלי והיא פתאום קלטה שהיא חוזרת הביתה לבד. חשבתי שתבואי איתי, אמרה.
למון גראס תמיד תישאר בעיניי מסעדת הפאר הטובה בעולם. שבוע לאחר שהגעתי לתל אביב לקח אותי ניר, עוד אחד מהגרעין, לאכול צהריים. למון הייתה באבן גבירול, מול העירייה. תזמיני מה שבא לך, הוא אמר. עליי. אני זוכרת שבהצגת הנודלס ללשוני הרגשתי שהגעתי לגן העדן. את הכול סיימתי, עד לנבט האחרון, ונשענתי לאחור, מדושנת והמומה. זה כלום, הוא צחק עליי. ואני חשבתי, לא יתכן. לא יכול להיות שאנשים בעיר אוכלים רק אוכל טעים. לא יתכן שהם מתאפרים שלא בסופי שבוע, לא יתכן שהם לא אומרים שלום ובוקר טוב במעבר החציה. והלחמניות הטריות בכל מקום, בכל בוקר, וגלגלי המתגלגלים בגלגיליות ברחובות הלילה, והשיער שצמח, וארך, והתאסף על העורף ועל גווניו, והלק הזה, לאט לאט, מידיים אל הרגליים, והעקבים בנעליים.
בזמן האחרון התחלתי ללכת בחולצת טי. עם כיתוב, לא סתם. "עם הבנים קדימה", כתוב שם. קיבלתי אותה בסוף השבוע בקיבוץ, איפשהו בסוף אוגוסט, אותו סוף שבוע אחרון לבריאותו של קש. מתוקתקת הגעתי לשם, למדשאות של פעם, ומתוקתקת גם נסעתי בחזרה למכה האפורה, אבל משהו השתנה. נוח לי להתקבץ. שנים לא לבשתי סתם ג'ינס וסתם חולצה, כמו פעם, באותו טיול, בין פסתרים וגיטרות, במלך בר גיורא. סתם ג'ינס וסתם חולצה, סתם טריינינג עם הכלב לגינה. העירוניות שכה טיפחתי נוזלת קצת ממני, ציפורניים אדומות מציצות מתוך הקרוקס. זה הולך וזה בא, אבל אתם יודעים מה, יש משהו שבמשך השנים אף פעם לא השתנה, ותמיד היווה מעין שורש עמום לילדותי הישנה - לעולם לא נמאס לי לרדת לזרוק את הזבל יחפה. |